דמעות של שקט

דמעות של שקט

רוחי התהפכה על משכבה, השינה הייתה ממנה והלאה. מחשבותיה ניקרו ללא הרף במוחה והטרידו מנוחתה.

היא קמה והילכה בביתה חסרת מנוחה, ואך בין רגע רגליה היחפות הרגישו את קרירותן של המרצפות החלקות שעד לא מזמן נשטפו בעמל ויגיעה.

היא התיישבה על הספה והדליקה את מערכת המוזיקה, הצלילים החלו חודרים אל תוך ליבה וממיסים את שאריות הקרח שעוד נותרו עליו מן הפעם האחרונה.

לרגע, דמעה סוררת השתחררה לה בלאט מתוך עיניה. דמעה אחת ועוד אחת, החלו שוטפות את עיניה הטרוטות. בכייה התגבר באחת. רוחי לא הייתה מסוגלת לעצור רוחה מלבכות את כל מאורעות השבוע האחרון.

"אבא", אמרה בשקט, "אבא? אתה שומע אותי?".

רוחי הרגישה שמשהו שם, בתוך הלב שלה, נשבר.

היא טמנה את כל העובר אליה בתוך תיבה קטנה וסגרה אותה חזק חזק שחלילה לא תיפתח,

אך התיבה התמלאה, ופרצה החוצה כדמעות חמות וחרישיות בלילה ההוא.

על לשונה התגלגלו מילים, מילים שנבעו כמעיין מתוך ליבה הרותח. "אבא, עכשיו אני רוצה לדבר איתך- כל השבוע התעלמתי ממך, דחקתי אותך, לא ראיתי אותך, ועכשיו אני יושבת מולך, בוכה- אני צריכה אותך".

מילותיה של רוחי עטפו את ליבה כרטייה על ליבה הדואב. היא חשה בשלווה פתאומית שחודרת לתוכה ומסלקת את העצבות. היא נזכרה בכל החסדים שהוא עושה ועשה איתה, היא נזכרה שהוא שומע אותה, את דמעותיה, את אנחותיה- הוא שם, הוא איתה בכל אשר היא עושה.

והיא? היכן היא?

כה קטנה, חלושה, ומאידך, ממהרת כנמלה זריזה להספיק "לחיות"- לאכול, להאכיל, לקפל, לגהץ, לקנות, לחייך, לעזור לקטנים, לחברה בצרה, להיות אוזן קשבת וכתף תומכת.

אך מי הוא זה שתופס אותה אל תוך ידיו הרחומות רגע לפני שהיא צונחת לתוך תהומות של ייאוש?

מי הוא זה שמחזיק את ידה ברגע שהיא רוצה להרים ידיים, ולחדול?

מי הוא זה שמנגב את דמעותיה העדינות שמשתחררות להן בלי התרעה, ונספגות בכרית, שם, בשקט בשקט?

אז כשכואב וקשה, שהלב מלא וגדיש מקו לקו בנ' שערים של טומאה, שלוחצים, מעיקים, מכאיבים- יש לנו אבא שמחכה, שרק נבוא, נשב איתו, ונדבר ואפילו רק נשתוק (כי לפעמים, שתיקה גבוהה ממילים...). נפנה את הלב ונשמע את קולו הצלול, והמתוק שאומר לנו "מה לכם לדאוג? שהרי אני הולך לפניכם!".

הקול הזה שזועק מתוך הדממה ש..... "אין שום ייאוש בעולם כלל! ".