מעשה ביהודי שהגה בליקוטי מוהר"ן, היה זה בפרשת אמור, בה כתובים מועדי ישראל: פסח, שבועות וסוכות, והנה, תוך כדי לימודו מראה לו ה' יתברך בליקוטי מוהר"ן (ח"ב תו' א') את המילים הבאות: 'בפסח נתתקן תאות ממון, בשבועות נתתקן תאות משגל, ובסכות נתתקן תאות אכילה'.
התלהב אותו אדם, אולם תוך כדי דיבור התגנבה בליבו מחשבת ייאוש: 'הלא פסח כבר עבר, שבועות עדיין לא הגיע, וסוכות כלל לא נראה באופק, ואנכי – הלא רוצה להידבק בה' יתברך, לתקן את כל התאוות, ולחיות חיים רוחניים, וכעת – עלי להמתין חודשים ארוכים, בכדי לתקן את תאוותיי'? 'סתירה לי בדברי רבינו', הרהר אותו אדם, 'הלא רבינו שאג בקול גדול כי 'אין שום ייאוש בעולם כלל', ומאידך, כתב בפירוש עלי ספר שרק ב'פסח' מתקנים תאוות ממון, ורק ב'סוכות' מתקנים תאוות אכילה, ואני – אנה אני בא? וכי עלי להמתין זמן כה רב בכדי להתחיל ולהתקרב לה' יתברך'...
אולם באמת – אין כאן שום סתירה כלל, שכן רבי נחמן כבר הודיע לנו ואמר 'התורה שלי כולה בחינות', כלומר: כשרבי נחמן כותב 'פסח' אינו מתכוון לחג הפסח הגשמי, שזמנו רק שבעה ימים בחודש ניסן, אלא ל'שכל הרוחני' של פסח, לשורש של 'פסח' למעלה מציור מקום וזמן, וכן 'סוכות' ו'שבועות' בדברי רבי נחמן אינם חגים גשמיים, אלא 'שכל' שהוא למעלה מציור מקום וזמן, וקיים כל הזמן בכל מקום על כל אדם מישראל.
הא כיצד? הבה נבדוק מה הן ה'תאוות' הללו בשרשן הרוחני. 'תאוות ממון' רוחנית, היא הרצון שיש לאדם להיות 'עשיר' בתורה ובמצוות גשמיות, 'אוהב כסף לא ישבע כסף', ועל כן כשמקיים מצוות 'ציצית' הוא רוצה שתיים, וכשיש לו שתיים רוצה ארבע... אך ברגע שיש לו "בחינת פסח", שהיא השכל הרוחני של התורה והמצוות, שורש התורה – ה'אמונה' [כמו שכתב בליקוטי מוהר"ן שם ששלשת הרגלים הם ה'דעת' וה'מוחין' שלנו, וזה שייך בכל רגע], אזי ה'ציצית' שלו היא האמונה שה' מציץ עליו ורואה אותו בכל רגע, ועל כן 'תאוות הממון' הרוחנית שלו נעלמת, שכן הוא 'עשיר' מהציצית, ואינו מבקש ללבוש עוד ועוד ציציות גשמיות, אלא מחזק את האמונה שלו שה' מציץ עליו.
'תאוות אכילה' רוחנית, היא למשל הרצון לקיים מצוות שבת, אולם הדבר אינו אפשרי בימות החול, וכל שאר כל המצוות המוגבלות בזמן שאין אפשרות לקיים את ה'גשמיות' שבהן בכל רגע, ועל כן אדם שרוצה לשמור 'שבת' ביום ראשון או שני – הוא 'תאב' לקיים אך אינו יכול. אולם כשיש לו "בחינת סוכות", שהיא השכל הרוחני – האמונה – שסוככת עליו ומחלחלת אט אט לתוך מוחו, אזי ה'שבת' שלו איננה מוגבלת בזמן, שכן השורש הרוחני של 'שבת' היא ה'שביתה' שאדם שובת ממלאכתו, ומאמין שה' עושה מתוכו את כל הפעולות, ועל כן יש לו 'פת בסלו' בכל רגע, והוא יכול לקיים באמונה ו'לעשות' את השבת בכל פעולה ופעולה שלו, גם בימות החול, על ידי שיאמין שה' מזיז אותו ומוליך אותו וכו'.
כמו כן 'תאוות ניאוף' ברוחניות, היא שאדם שוכח מה' יתברך ו'סוטה' ממנו, בכך שחושב שהוא זה שעשה מעשה כלשהו, בין לטוב ובין למוטב, ושוכח שה' יתברך מסובב כל הסיבות, ובמחשבה זו הוא כביכול פוגם ב'ברית' שלו, היינו ב'קשר' שלו עם ה' יתברך, ומייחס כוח וממשלה למישהו אחר מלבדו. אולם, כשיש לו "בחינת שבועות", שהוא 'השכל הרוחני' של שבועות – 'קבלת התורה' הרוחנית - האמונה, אזי מבין שה' יתברך עשה עושה ויעשה לכל המעשים, וה'ברית' כלומר ה'קשר' שלו עם ה' יתברך הולך ומתחזק עד לתיקונו המושלם. 'שלשה רגלים' רוחניים אלו, אינם מוגבלים בזמן, והם נוהגים בכל אדם בכל מקום, בכל עת ובכל שעה, שכן ב'בחינה' שלהם – הם 'שכל' של אמונה, שעל ידם נתקנים כל התאוות בשרשן ברוחניות, וממילא יתוקנו בגשמיות.
תגובות