ה' יתברך נותן לנו בפרשת השבוע את מצוות 'שמיטה', המכונה בתורה 'שבת הארץ', כמו שכתוב 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'. והנה, אם נלמד את התורה בגשמיות, אזי 'שבת הארץ' איננה נוהגת בכל שנה, ואיננה נוהגת בכל מקום, שכן אין שמיטה בחוץ לארץ, וכן מי שאין לו קרקע אינו מוצא משמעות מיוחדת במצוה זו, והיא אינו נותנת לו את מה שהוא מצפה לקבל מהתורה: 'תורת חיים'...
אולם, ה' דרך רבי נחמן לימד אותנו שהתורה היא רוחניות, והיא נצחית וקיימת בכל אדם בכל מקום וכל הזמן, ולכן עלינו להבין מהי הרוחניות של מצוות שמיטה, בכדי שנוכל להפעיל אותה כל רגע ולחיות ממנה.
חז"ל במסכת סנהדרין מכנים את הגוף [שהוא ה'גשמיות] בשם 'ארץ', לעומת הנשמה [שהיא ה'רוחניות'], המכונה 'שמים'. הגוף שלנו, הורגל כבר שנים רבות לחשוב שהוא זז לבד ומתהלך לבד, נושם לבד וחי לבד, אך האמת היא שהגוף שלנו הוא רק חתיכת בשר גשמית, שאין בכוחה לעשות שום דבר, ומה שבאמת מחיה אותה זה ה' יתברך, והוא מלובש בנשמה שלנו, שהיא חלק אלוק ממעל, והוא מזיז אותנו ומנשים אותנו ומוליך אותנו כל החיים.
כמו כן בתורה יש 'גשמיות' ו'רוחניות', 'גוף' ו'נשמה'. ה'גוף' כפי שנקרא בדברי חז"ל 'גופי תורה', הם הציורים הגשמיים של התורה, ה'ציור מקום וזמן' שבתורה, וה'נשמה' של התורה היא החלק הרוחני והנצחי, שזה האמונה והדבקות בה' יתברך שהמצווה רומזת אליה, והיא – הנשמה של התורה, ה'שכל' – רוחנית לגמרי, ואיננה מוגבלת ב'ציור זמן ומקום', אלא נצחית וקיימת בכל רגע אצל כל אדם. ניקח לדוגמא את מצוות 'שמיטה' שאנו עוסקים בה: אם נלמד אותה ב'שכל' גשמי, נצייר בדעתנו חקלאי ישראלי השובת ממלאכת השדה בשנת השמיטה, אולם כשנלמד את התורה ב'שכל רוחני', נבין כי ה'שמיטה' איננה תלויה במקום ובזמן, ואיננה מצוירת בשום ציור, אלא עניין ששייך לכל אדם בכל מקום כל רגע.
ה'ארץ' שלנו, הגוף – כאשר אינו מחובר במחשבה שלנו לה' יתברך, הוא 'חולין', הוא 'גשמי'. אולם אם נחשוב בכל תנועה שלנו ונאמר במחשבה 'ה' אתה מזיז אותי', ובכל נשימה נחשוב 'ה' אתה מנשים אותי', אזי אנו 'משביתים' את ה'ארץ', היינו ה'גוף', ומייחסים את הפעולה שלנו לה' יתברך, וכך אנו מקיימים את ה'שמיטה', את 'שבת הארץ' הפרטית שלנו, בכל מקום ובכל זמן. וכמו שבשנת שמיטה אנו רואים שהאדמה ממשיכה להצמיח, ומכל אנו מבינים שה' הוא שמצמיח גם ללא 'עבודתנו' באדמה, כך אם נתרגל לחיות כך נבין שכל תנועה שעשינו היא מאת ה', שהזיז אותנו לעשות כך.
כשאדם חי כך, אזי הוא דבוק בה' יתברך בכל רגע, והוא מגלה את ה' יתברך במחשבתו בעולם הגשמי שלנו. בכך – יורד שפע, שהוא 'אור אין סוף' לעולם, וכל העולמות שבדרך, מה'אין סוף' בורא עולם ברוך הוא עד אליו, ומזין את כל העולמות. כי ההתגלות הזו של ה' יתברך בעולם, מקרינה אור לכל העולמות. 'אור' זה, הוא שפע כפול, שפע של 'שבת', שכידוע השפע בו כפול, [ועל כן אנו לוקחים בו 'לחם משנה'], כי באופן זה יש לנו את שני חלקי הקיום של התורה, הן ה'גשמי', השמיטה הרגילה, והן הרוחני והנצחי, 'שבת הארץ', אותה אנו יכולים לקיים ולהפעיל כל רגע!
[ע"פ ליקו"מ ח"א תו' נ"ח, שם מבואר כי ה'שכל הרוחני' שהוא 'מן באר וענן', חזרו בזכות 'משה' שהוא ה'דעת', ומשם נמשך 'לחם משנה', שהוא 'פי שניים' ע"י היסוד, שנותן למלכות שנקראת 'שבת', וממנה יורד שפע לכל העולמות, כמ"ש 'והיתה שבת הארץ' וכו''. ע"ש היטב].
תגובות