בפרשת השבוע ה' יתברך מספר לנו את מעשה בנות צלפחד שביקשו חלק בארץ ישראל, ומשה רבינו שאל את פי ה', וה' אמר לו לתת להם חלק ונחלה. אם אדם יחשוב שבתורה היא דבר גשמי, אזי מבחינתו - בנות צלפחד כבר אינן בחיים, ולסיפור המסופר בתורה אין כל משמעות אלינו ח"ו... הסיפור היה פעם - ומאז תם ונשלם.
אולם, התורה אינה סיפורים בעלמא ח"ו, אלא נצחית וקיימת תמיד, ועל כן מבאר ה' דרך האר"י הקדוש, שכל דבר שכתוב בתורה יש לו שורש בשמיים. חמשת בנות צלפחד הם דוגמא לחמש גבורות שמאירות לספירת המלכות, שכנגדה בארץ הגשמית היא ארץ ישראל, אך אינם בוקעות את תוך המלכות אלא מאירות לה מבחוץ. ועל כן הסתפק משה, כיון שב'ארץ ישראל' שהיא ה'מלכות' אין אותן חמש גבורות בוקעות – שמא גם בגשמיות אין להן חלק בארץ, וה' השיבו שדי בכך שהן רק מאירות ל'מלכות', בכדי שיקבלו את חלקן.
מדברי האר"י הללו, יכולים אנו לראות כי התורה איננה סיפור דברים בעלמא, אלא מצב קיים שקורה בספירות בשמים כל העת, ולמרות שבתורה מסופר סיפור גשמי, אין זה אלא דוגמא שהקב"ה שלשל לעולם הגשמי בכדי להראות לנו מה באמת קורה כל העת בשמים. כלומר, יש שורש רוחני לתורה, והוא נצחי וקיים תמיד.
אולם עדיין צריכים אנו להבין כיצד דבר זה נוגע אלינו, אל כל אחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן, שכן התורה היא רוחנית ממש, ואיננה מוגבלת בזמן מסוים, בנפש מסוימת או במקום מסוים, אלא היא מתאימה לכל נפש, בכל מקום ובכל זמן.
ומבאר ה' יתברך דרך רבי נחמן, ש'ארץ ישראל' הרוחנית היא ה'אמונה' [המכונה אף היא גם בשם 'מלכות'], כמו שכתוב 'שכן ארץ ורעה אמונה'. ועל כן, כשם שבשמים יש אורות המאירים ל'ארץ ישראל' – כך יש אורות שמאירים ל'אמונה', והם 'דיבורי אמונה', שעל ידם מאירים את האמונה ומפעילים אותה, כמו שמבואר בליקוטי מוהר"ן (ח"ב תו' מ"ד) 'האמונה תולה בפה של אדם, בבחינת 'אודיע אמונתך בפי'. הינו על ידי שמדברים האמונה בפה - זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה'.
מעשה בנות צלפחד, הוא 'נוסחה' שה' קבע בתורה עבור כל אחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו יכול להפעיל את 'בנות צלפחד', האורות שמאירות לאמונה, כלומר את 'דיבורי האמונה' שלו, ועל ידי זה – להיכנס ל'ארץ ישראל': לחיות את ה'אמונה', שהיא 'ארץ ישראל' הרוחנית האמתית - 'בחינת ארץ ישראל'. כאשר אדם משנן בפיו ובמחשבתו כל העת ואומר: ריבונו של עולם: 'אתה חל פה' (מחלה), 'אתה מניע אותי ואת כל העולם כל העת' (נועה), 'אתה חג ומסבב סביבי הכל' (חגלה), 'אתה מולך עלי' (מלכה), 'הכל – הוא כי כך אתה רוצה' (תרצה) – אזי הוא מאיר ל'ארץ ישראל' שלו, ל'אמונה' שלו, וזוכה להכנס ל'ארץ ישראל' הרוחנית, שהיא ה'אמונה'. אלו הן האורות, ה'בנות צלפחד', שיש לכל אחד, בכל מקום ובכל זמן: והוא ה'יסוד' הזה, ש'על ידי דיבורי אמונה באים לאמונה'.
כאשר אדם זוכה ל'אמונה' בשלמות, ומבין שה' יתברך והתורה הם למעלה מציור מקום וזמן והתורה מתאימה במיוחד לו בינו לבין ה' – אזי אינו צריך לקנא משום מדרגה, כגון בדרגתו של משה רבינו שה' דיבר אליו פרשה זו, כי גם עמנו מדבר ה' יתברך באותה מדה ממש, ואומר לו כיצד להיות 'בנות צלפחד' ולהיכנס ל'ארץ ישראל'. וזהו 'בקנאו את קנאתי, בחינת הצדיק שאינו מקנא שום צדיק, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, רק אותו לבדו יתברך' (ליקו"מ רע"ח).
תגובות