ה' יתברך ברא את עולמו באופן שבכל דבר יש חלק גשמי וחלק רוחני. כשם שבאדם יש גוף גשמי ונשמה רוחנית, כך בכל דבר בעולם, יש לו 'גוף' וציור גשמי, ו'נשמה' שהיא חיות רוחנית מה' יתברך. גם בתורה עצמה – יש גשמיות ורוחניות. יש בתורה הבנה גשמית, שתלויה ומוגבלת ב'ציור זמן ומקום', ויש הבנה רוחנית, שאינה תלויה בשום דבר, אלא ב'שכל', שהיא ה'נשמה' שלנו.
לדוגמא: ההבנה הגשמית של 'שבת', הינה הגדרת ה'שבת' כ'יום' מסוים בשבוע בו שובתים ממלאכה וכו', אולם ישנו רובד רוחני לשבת - ה'נשמה' של השבת - שקיים גם בימות השבוע, כפי שמצינו שרשב"י אמר על עצמו שהוא בחינת 'שבת'. הוי אומר, שהשבת הרוחנית איננה תלויה ב'זמן', כי 'מהות' השבת [שהיא: ה'אמונה' שה' מזיז אותי ומפעיל אותי בעשותי את מלאכתי - שבכך אנו 'שובתים' מהמלאכה ומשליכים את עשייתה על ה' יתברך] ניתנת ל'הפעלה' ולקיום בכל רגע, אצל כל אדם מישראל.
כאשר אדם לומד תורה בהבנה גשמית בלבד, הוא איננו 'חי' מהתורה, שכן מצוות התורה מוגבלות במסגרת של 'ציור זמן ומקום'. השבת מסתיימת, למורת רוחו של החפץ לשמרה בכל רגע, וכן שאר המצוות אינן מתקיימות כל הזמן, ועל כן, בזמן שאינו יכול לקיים את מה שלמד – איננו 'חי' מהתורה. אדם שזו רמת ההבנה שלו בתורה, נעשה 'עצוב' שאין לו את האפשרות 'לעבוד את השם' ולשמור שבת גם בימות החול, והוא ממתין ו'רעב' לשבת הבאה. אולם בהבנה הרוחנית, שהיא ה'אמונה' שנמצאת בבסיס המצוה, ה'שבת' היא בכל רגע, ועל כן הוא 'שמח' מהתורה ו'שבע' מהמצוה, שכן יכול לקיימן בכל רגע.
בפרשתנו כתב ה' יתברך 'ואכלת ושבעת וברכת'. ההבנה הגשמית היא, שכאשר אנו אוכלים ושבעים עלינו לברך ברכת המזון, אולם ברוחניות, ה'אכילה' הינה משל ל'לימוד' ול'הבנה' שלנו בתורה: אם 'נאכל' כלומר 'נלמד' את התורה באופן של 'רעב' – לא 'נשבע' ממנה, אולם אם נגיע לפנימיות של המצוה – שהיא ה'אמונה' שרמוזה בה - נהיה 'שבעים' ממנה, כי נוכל על ידה להתקרב לה' בכל רגע. 'שבת' – ה' מזיז אותי ועושה כל פעולה שלי – בכל רגע, וכן בשאר התורה והמצוות.
אולם ה'הבנה' הרוחנית בלבד - איננה מספיקה. עיקר תפקידנו בעולם הוא 'להפעיל' את ההבנה הזו, 'לחיות' כך ולהאמין בכל תנועה שה' מזיז אותנו, רואה אותנו ושומע אותנו. כאשר אדם חי כך, שה' מזיז אותו ומוליך אותו ומנשים אותו - אזי הוא מוריד ברכה ושפע לעולם, שכן ה' יתברך, שהיה 'נסתר' עד כה - 'מתגלה' בפעולה שלו שמאמין שה' עושה ולא הוא, וגילויו של ה' יתברך הוא מקור הברכה והשפע האמתיים, שמחיים את העולם כולו.
זהו העומק הרוחני של מצות 'ואכלת ושבעת וברכת', שעלינו 'לאכול' את התורה בהבנה שיש בה 'שביעה', בהבנה הרוחנית ש'משמחת' את האדם, ונותנת לו תקוה כיצד להתחבר לה' בכל רגע, מבלי להיות 'רעב' הממתין משבוע לשבוע ומשנה לשנה בכדי להתחבר לה' רק על ידי קיום המצוות בצורתן הגשמית.
זהו פירוש מה שכתב ה' בפרשתנו 'והיה עקב תשמעון וכו' ושמר ה' אלוקיך לך את הברית'. 'והיה' הוא לשון 'שמחה', כאשר התורה היא בבחינת 'שמחה', כלומר בהבנה רוחנית שאין בה 'רעב' ו'עצב' – אזי ה' יתברך ישמור לנו את ה'ברית' – ה'קשר' שלנו עמו יתברך, ויתן לנו אפשרות לדבוק בו בכל רגע, על ידי 'שמחת המצוות, ה'אמונה'.
תגובות