בפרשת השבוע ה' יתברך אומר לנו: 'ראה נתתי לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וכו' והקללה אם לא תשמעו' וכו'. בפשטות, כוונת הכתוב היא לומר שאם נשמע בקול ה' נזכה לברכה, ואם ח"ו לא נשמע בקול ה' תבוא קללה.
אולם בפנימיות העניין, ה' יתברך מלמד אותנו שישנן שתי אפשרויות לאדם לחיות את חייו, האחת בבחינת ברכה, והשניה בבחינת קללה, וה' יתברך נותן לפנינו את האפשרות לבחור האם לחיות חיי 'ברכה', שהם חיים בהם ה' יתברך 'נוכח', או ח"ו חיי 'קללה', שהם חיים בהם ה' יתברך אינו נתפס כמשמעותי ואין אנו מרגישים בנוכחותו.
והנה, מבואר בליקוטי מוהר"ן (ח"א תו' לו) וזה לשונו: 'הברכה והקללה נעשה אצל האדם כפי הכלי שיש לו, כמו שכתוב 'ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה', 'לפניכם' דיקא. כי מלפני הקדוש ברוך הוא יוצא אור פשוט, היינו אותיות פשוטים, ולפי האדם - כן נעשה הצרוף, אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה. ואם לאו - להפך. וזה 'לפניכם ברכה וקללה' דיקא, כי לפני ה' עדיין אין ציור לצרוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו'.
ביאור הדברים הוא, שה' טבע בבריאה שכאשר אדם יניח דבר גשמי בפני דבר שעושה אור, אזי נעשה צל שמסתיר את האור, כמו שאנו יכולים לראות בחוש שאור השמש או הירח יכולים להיות מוסתרים וחשוכים כאשר יסתירו אותם בדברים גשמיים, ולמעשה – השמש והירח עצמם, שהם לכאורה מקורות של אור, יכולים להסתיר אור גבוה מהם, כמו שאנו רואים שכאשר הירח מסתיר את השמש נעשה ליקוי חמה, וכן השמש עצמה יכולה להסתיר אור גבוה ממנה (עי' ליקו"מ תו' קע"ג).
אורו של ה' יתברך הוא האור האמתי, והוא מאיר תמיד ומחייה את כל העולם כולו. מדוע אין אנו חשים בכך? מחמת שאנו עושים 'צל' בדברים גשמיים, והאור הופך לנסתר. כלומר, האור עצמו מאיר תמיד, אולם הדברים הגשמיים שאנו שמים בפני האור מסתירים את האור וגורמות לנו לשבת בחושך, ולחשוב שה' יתברך אינו מאיר לנו ח"ו, אולם הבעיה היא אצלנו, כי ה'צל' שגרמנו על ידי הגשמיות שהנחנו בפני האור היא זו שמסתירה, בעוד האור עצמו, אור ה' יתברך, מאיר במלוא העוצמה כל העת.
לדוגמא: כאשר אדם מזיז את ידו, האמת הצרופה היא - שה' יתברך מחיה אותו ומזיז אותו, שכן ה' יתברך הוא 'בעל הכוחות כולם', והנשמה שהיא חלק אלוה ממעל היא זו שמזיזה את האדם, ולא ייתכן בעולם מצב שהגוף שלו מזיז את עצמו, אלא מאי – הגשמיות, כלומר ההבנה הגשמית שאדם מורגל בה, מסתירה ממנו את אורו של ה' יתברך, עד כדי כך שהוא עלול לטעות ולחשוב שהוא זז או נושם בכוחות עצמו. מצב זה הוא 'ציור' האור לקללה ח"ו, שכן ה' נסתר בפעולה זו ואינו מאיר.
אולם אם אדם יאמין בה' יתברך באמונה שלמה וידע שה' הוא שמזיז אותו, מחיה אותו ומנשים אותו – אזי אינו מסתיר את אורו יתברך, אלא נותן ל'אור' להצטייר לברכה. הדבר תלוי בנו, ככל שנבטל בדעתנו את הגשמיות ונבין שה' יתברך מחייה את הכל – נזכה להיות 'כלי' טוב וראוי ו'לצייר' את האור לברכה.
וכן בתורה עצמה, הרובד ה'גשמי' של התורה, מסתיר את האור הרוחני שמסתתר מאחוריה, למשל: אם אדם מגשם את ה'ציצית', אזי האור האמתי של הציצית [שהוא האמונה שה' מציץ עלי ורואה אותי] נסתר, אולם אם אדם חי את הרוחניות של ה'ציצית', אזי הציצית הגשמית איננה מסתירה את האור הרוחני של הציצית, ואז ה'ציצית' שלו היא רוחנית ונצחית, וקיימת כל הזמן מבלי להיות תלויה רק בבגד 'גשמי'.
תגובות