בפרשת השבוע מסופר על יעקב אבינו שהיה חולה, 'ויגד ליעקב הנה בנך יוסף בא אליך - ויתחזק ישראל'. לכאורה, הפסוקים האלו הם סיפור שהיה וקרה לפני כשלשת אלפים וחמש מאות שנה, אך כל ה'שחקנים' של הסיפור כבר אינם בחיים, והסיפור כולו תם ונשלם. וכי יעקב עודנו חולה עד היום? וכי יוסף עדיין בא אל יעקב, ויעקב עודנו מתחזק? אם נסתכל על התורה בעיניים גשמיות, אזי השאלות עצמן הן מגוחכות: הלא די בקריאת פרשת 'ויחי' עד תומה בכדי לדעת שיעקב כבר נפטר ונקבר במערת המכפלה, יוסף נפטר אף הוא בגיל מאה ועשר שנים וכו' – הכל היה, ונגמר...
אולם ה' יתברך נתן את התורה לכל אחד ואחד מאיתנו, וגילה לנו באמצעות רבי נחמן מברסלב שהתורה היא נצחית וקיימת בכל אחד ואחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן. על כן, עלינו להבין כיצד 'מחלתו' של יעקב היא עניין ששייך לנו גם היום, ואיך 'יוסף' עודנו בא ל'יעקב' וגורם לו למצב של 'ויתחזק ישראל'.
התורה היא לא רק סיפור שהיה ונגמר, התורה היא גם 'משל' שה' נתן לנו, שה'נמשל' שלו הוא כל אחד ואחד מאיתנו. כאשר אנחנו [שנקראים 'יעקב' – יעקב חבל נחלתו] חיים ללא הרוחניות של התורה, אנו בבחינת 'חולה', כי מי שאין לו את הרוחניות של התורה נקרא 'חולה' [ועל כן 'חולה' בגימטריא מ"ט, כמו שמבואר בכתבי האר"י, משום שחסר לו את שער הנ' של הקדושה, שהוא השכל הרוחני, שהתורה היא למעלה מ'ציור מקום וזמן']. כלומר, כאשר אנחנו לומדים את התורה בגשמיות וחושבים ששבת זה רק השבת הגשמית, אזי ה'יעקב' שלנו, מידת האמת שלנו – 'חולה' וחסרה, כי השבת הגשמית מוגבלת בציור זמן ומקום, וכן כל התורה והמצוות שלנו 'חולים', כי אין לנו את השכל הרוחני שכל התורה קיימת כל רגע על כל אדם משראל.
אולם כאשר 'יוסף' בא אל יעקב, כלומר: ברגע שה' מאיר לאדם את עיניו בשכל הרוחני, שהתורה היא נצחית וקיימת כל הזמן, אזי אצלו השבת היא בכל רגע, ותלויה באמונה שה' מזיז אותו, היינו שכאשר אדם מחבר את הפעולה של הזזת ידו לאמונה, וחושב כשהוא מזיז את היד שה' הוא זה שמזיז לו את היד ולא הוא לבדו – אזי הוא 'שובת' מהזזת ידו שכן ה' עושה את הפעולה מתוכו ולא הוא, ונעשה הוא עצמו 'בחינת' שבת. וכן כשמבין שמצוות 'חלה' הגשמית היא רק דוגמא ומשל לאמונה שה' חל בכל מקום כל הזמן [שזהו השכל הרוחני של מצוות 'חלה'], אזי כשהוא חי את האמונה הזו שה' חל בכל מקום – הוא מחייה את מצות חלה, ומפעיל [ומקיים] אותה ברוחניות – גם מבלי ללוש בצק...
זה העומק של מה שה' מספר לנו ש'יוסף' שבא ל'יעקב', כי 'יוסף' הוא כינוי לשכל הרוחני של התורה (כמו שמבאר רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן ח"א תו' ז'), וזה קורה לכל אחד מאיתנו - 'יעקב' - כאשר הוא לומד את 'יוסף', השכל הרוחני, וחי שה' מנשים ומזיז אותו.
ומה קורה כאשר 'יוסף' בא ל'יעקב'? כאשר אדם מקבל את הרוחניות של התורה, [את שער הנ']? - 'ויתחזק ישראל'. הוא כבר איננו 'חולה' וחסר, אלא חזק ומושלם, כי הכל חי אצלו, התורה חיה, השבת חיה, החלה חיה, יעקב חי, וגם 'עוד יוסף חי'... כולם חיים, והכל קורה ומתפקד עליו – בלי 'ציור מקום וזמן', ובלי להיות 'חולה' גשמי, ובלי להיות ה'שחקנים' שחיו במצרים לפני אלפי שנים. 'יעקב' עודנו 'חולה' בכל רגע, ו'יוסף' בא אלינו בכל רגע – לכל אחד ואחד מאיתנו, וכאשר 'יוסף' בא אלינו – אזי נעשה לנו עצמינו 'ויתחזק ישראל'!
תגובות