במצוות בניית המשכן אמר הקב"ה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. ידועים המה דברי רבותינו (שמקורם באלשיך הקדוש) 'בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד'. כלומר: מקום ה'משכן' הרוחני האמתי, בו שוכן הקב"ה – הוא בתוכו של כל אחד ואחד מאיתנו, כל אחד בכל מקום ובכל מצב. ברוח דברים אלו, מבאר רבי נחמן (עי' ליקו"מ ח"ב תו' ס') את הפסוק בתחילת הפרשה: ויקחו לי תרומה'. שה' יתברך אומר לכל יהודי: אם אתה רוצה לקיים 'ויקחו לי' – לקחת אותי איתך – העצה היא 'תרומה', תרומה היא אותיות 'תורה מ', תורה שניתנה בארבעים יום, כי הדרך 'לקחת' עמך את הקדוש ברוך הוא הוא על ידי עסק התורה.
ביאור העניין הוא, על פי מה שכתוב בתיקוני הזוהר על הפסוק 'מלך אסור ברהטים – ברהיטי מוחא', הדרך 'לאסור' אצלינו [מלשון 'בית האסורים'] את מלכו של עולם - הוא ברהיטי מוחא, כי כשאדם מכניס את ה' יתברך למוח שלו, אזי הקב"ה 'אסור' שם, נמצא שם והופך להיות חלק ממנו ממש. ועל כן, כשאדם לומד תורה נמשך לתוך מוחו אלקותו יתברך הגנוזה בתורה, ואז מתקיים 'ויקחו לי', שאדם יכול לקחת את ה' איתו.
אולם רבי נחמן מוסיף ומבאר, שיש שני אופנים 'לאסור' את ה' יתברך במוח. האופן הפשוט, הוא על ידי לימוד תורה בהבנה גשמית, שהם כל אופני וסוגי לימוד התורה המוכרים, שמדברים על תורה ומצוות שתלויים ב'ציור מקום וזמן', מתוך הנחה שהתורה היא גשמית, שה'ציצית' האמתית מסתכמת בבגד גשמי עם ארבע כנפות, ש'ראש השנה' הוא בא' תשרי, וש'משה רבינו' הוא איש צדיק שהוציא את אבות אבותינו ממצריים, והלך לבית עולמו...
תורה כזו היא קדושה, ומשך אלפי שנים כך למדו את התורה, אולם זו עדיין לא ההבנה המושלמת של התורה שתתגלה לעתיד לבוא, זו עדיין לא התורה הרוחנית האמתית שמופשטת מ'ציור מקום וזמן', ששייכת לנצח נצחים לכל אחד מישראל בכל דור.
אולם מעל אופן זה, יש את ההבנה הרוחנית של התורה, שאיננה מוגבלת בגשמיות כלל ועיקר. ה'ציצית' האמתית – היא האמונה שה' מציץ עלי כל רגע, גם בזמן שאין ציצית נוהגת, 'ראש השנה' האמתי הוא האמונה שה' מחדש ובורא את העולם בכל רגע ורגע, ו'משה' האמתי [שמשה רבינו שהוציאנו ממצרים נברא בכדי לשמש 'מרכבה' ו'דוגמא' עבורנו לעניין זה] הוא ה'דעת' שיש לכל אדם, המכונה בספרי הקבלה בשם 'משה'. הבנה רוחנית זו, היא תורתו של משיח, שתתגלה לעין כל לעתיד לבוא, אולם ה'שכל' של תורה זו – היא היסוד והבסיס לכל עניינו וחידושו של רבי נחמן, ולנו לא נותר אלא 'לתרגל' את ההבנה הזו, לחדד את האמונה הזו ולהכניסה אל המוח, בכדי 'לגאול' את עצמנו כבר עכשיו.
בהבנה הגשמית – הקב"ה 'אסור' ו'תקוע' ברהיטי מוחא של הלומד ב'מוחין' דקטנות, בהבנה רדודה, אולם מי ש'אוסר' את ה' יתברך בהבנה הרוחנית של התורה, וחושב על ה' כל הזמן, ומחזק את האמונה שהוא מסתכל עליו ושומע אותו, מזיז אותו ומנשים אותו - הוא 'אוסר' את ה' במוחו ברמה נעלית יותר, ב'מוחין' דגדלות. בהבנה הרוחנית, התורה יוצאת ממיצרי ה'ציור זמן ומקום', והיא קיימת כל הזמן על כל אדם. ב'מוחין' דגדלות - ה'משה' שלנו חי ופעיל, הציצית שלנו נצחית ו'ראש השנה' שלנו הוא בכל רגע. האם לא יותר ראוי ומכובד 'לאסור' את ה' יתברך במוחנו בצורה רוחנית ומכובדת, שנחשוב בכל רגע: 'ה' אתה מזיז אותי מנשים אותי ומוליך אותי', ולא להותירו 'אסור' ומוגבל בהבנה גשמית בלבד?...
תגובות