בפרשת השבוע ה' יתברך נתן לנו את מצוות 'פרה אדומה', עמה היו מטהרים את מי שנטמא בטומאת מת. והנה, התורה היא נצחית, וקיימת לעד ולעולמי עולמים בכל אדם, בכל מקום ובכל זמן, ועל כן למרות שאין לנו בימינו אפר פרה גשמי, אולם השורש הרוחני של מצות פרה אדומה קיים גם היום, ויש לו שייכות אלינו בכל רגע, ואדרבה: ה'פרה האדומה' שעשה משה במדבר – הוא דוגמא בשבילנו כדי שנבין מהו 'אפר פרה' באמת, 'אפר פרה' רוחני שמטהר אותנו מטומאת מת רוחנית, בכל רגע.
ה' יתברך כותב לנו בתורה 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום', ופירוש הדבר, שכמו שיש 'חיים' גשמיים ו'מיתה' גשמית ח"ו, כמו כן יש ברוחניות מצב שנקרא 'חיים', וכן מצב שנקרא 'מיתה'. הדבקות בה' יתברך – היא החיים האמתיים, ומי שדבק בו יתברך – הינו 'חי' באמת, אולם הריחוק והשכחה מה' יתברך נקראים 'מיתה', ומי שח"ו איננו דבק בה' יתברך, אזי באותו רגע – למרות שגופו הגשמי חי – ברוחניות הוא נחשב 'מת'.
גם בתורה יש שני בחינות: 'סם חיים' ו'סם מות'. כאשר אדם לומד תורה שמקרבת אותו לה' יתברך, אזי התורה היא 'סם חיים' עבורו, והיא מחייה אותו ומרפאת את נפשו, אולם אם אדם לומד תורה ואינו מקבל ממנה חיות, כיון שחושב שהתורה היא סיפור שהיה פעם, והיא מוגבלת במסגרות גשמיות שאינן נצחיות, אזי הלימוד שלו הוא בבחינת 'סם מות', והיא ממיתה אותו ברוחניות, למרות שבגשמיות הוא נשאר חי.
למשל: בכל אדם יש בחינת 'משה', שהוא ה'דעת' שלו, וכן בחינת 'אהרן' שהוא מדת האהבה שמתעוררת בקרבו לה' יתברך. אם אדם לומד תורה בשכל גשמי וחושב שמשה ואהרן הכתובים בתורה הם רק משה ואהרן הגשמיים שחיו בזמן דור המדבר – אזי עבורו משה ואהרן הם 'מתים', והתורה שהוא לומד אינה חיה בקרבו, אולם אם יבין ש'משה' ו'אהרן' הם 'בחינה' שיש לו בנפשו שלו – אזי כשלומד על 'משה' ו'אהרן' מבין שה' יתברך מדבר עמו, על בחינת 'משה' [דעת] ובחינת 'אהרן' [אהבת ה'] שבו, ואז תורתו היא 'סם חיים', כי כל הדמויות שבתורה הם חיים אצלו בנפשו ממש.
'אפר פרה', הוא השכל הרוחני שבתורה, ההבנה הרוחנית שמטהרת אותנו מבחינת 'מת', המעבירה מאתנו את ה'טומאה' שהיא ה'גשמיות' שבתורה, ונותנת לנו להבין שכל התורה מדברת עלינו בכל רגע, שהכל נצחי וקיים כל הזמן אצל כל אחד מישראל. ה'שכל' הרוחני הזה, הוא ה'אמונה' השלמה בה' יתברך והדבקות בו בכל תנועה ונשימה, וכשאדם לומד תורה באופן זה וחי באופן זה – אזי הוא מעביר את ה'מות' מחייו ומהתורה, וחי 'חיים' נצחיים, כמו שמבואר בליקוטי מוהר"ן (ח"א תו' כ"א) חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח. ומי שנכלל בשרשו, דהיינו בו יתברך, הוא גם כן חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד והוא אחד עם השם יתברך - הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך.
זהו מה שחז"ל למדונו שמצווה זו היא 'חוקה', וטעמה נותר כמוס ונסתר, וכמו שאמר שלמה המלך על מצוה זו 'אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני'. היינו, שמצווה זו היא מצוה שבשכל אי אפשר להשיגה, כי אם רק ב'אמונה', שכן רק כאשר יש לאדם את ה'שכל' הרוחני שהוא ה'אמונה', יכול הוא להיטהר לגמרי מטומאת מת האמתית, שהיא הגשמיות והריחוק מה', להרחיק מעליו את ההבנה ה'גשמית' שבתורה, את 'סם המות' שבה, ולחיות חיים נצחיים עם ה' יתברך.
תגובות