כאשר אנו לומדים תורה בצורה פשוטה, אזי סיפורי התורה הם סיפורים גשמיים, הנתונים במסגרות של 'ציור מקום וזמן': פעם היה אברהם אבינו, לפני כך וכך שנים, וכעת הוא נפטר - ואיננו, וכן בשאר סיפורי התורה, כל 'הדמויות' שמככבות בתורה כבר פסו מן העולם, והתורה מצטיירת כדבר שהיה פעם ואיננו 'חי' ופועל כעת.
אך האמת היא, שהתורה היא נצחית, תורת 'חיים' שקיימת לעד, והיא אף ניתנה מאת ה' לכל יהודי ויהודי. הסיפור הגשמי שכתוב בתורה הוא רק 'משל' לכל אדם, בכל מקום ובכל זמן. את ה'שכל וההבנה הזו בתורה, מגלה לנו ה' דרך רבי נחמן מברסלב, שכל התורה קיימת וחיה בכל אדם, בכל זמן ובכל מקום, וה'שחקן הראשי' שמככב בתורה – הוא לא אחר מאשר כל אדם ואדם, בכל זמן ובכל מקום.
ניקח למשל את אברהם אבינו: בפרשת השבוע מסופר שאברהם אבינו לאחר שנימול ישב פתח האוהל 'כחום היום'. האם פסוק זה הוא נצחי? האם אברהם עודנו יושב כחום היום? התשובה היא - כן! אברהם הגשמי אכן נפטר ונקבר לפני אלפי שנים, אך סבינו 'אברהם' הגשמי הוא רק דוגמא שה' הציג בשבילנו, כדי להראות לנו מהי 'בחינת' אברהם, שהוא ה'אברהם' הרוחני, שיש בכל אחד מאיתנו, וזאת – בכדי שנלמד 'להפעיל' את ה'אברהם' שבתוכנו, בכל רגע ובכל שעה.
בליקוטי מוהר"ן (עי' ח"א תו' לא, ועוד) מבואר מהו 'בחינת' אברהם, מהו העומק הרוחני של 'אברהם' שיש בכל אחד מאיתנו, ומבואר, ש'אברהם הוא כינוי ל'שכל' הרוחני, העליון והעמוק, שמתרגם כל דבר לרוחניות ומברר את המדמה, שהוא ההבנה השטחית התחתונה. למשל: בהבנה גשמית – מצוות ציצית תלויה בבגד פשוט עם ארבע חוטים, אולם אם נשאל את ה'אברהם' שלנו, הוא יסביר לנו ש'ציצית' בשרשה [למעלה מ'ציור זמן ומקום' גשמיים] היא האמונה שה' רואה אותנו ומסתכל עלינו תמיד. ציצית כזו, שייכת גם כאשר אין מצות ציצית, כגון בלילה, וכן - גם לאחר מיתת הגוף היא אינה מתבטלת, כי ה' ממשיך ורואה את הנשמה לנצח נצחים.
כשאדם 'מפעיל' את ה'אברהם' שלו, ומבין ששורש כל התורה היא האמונה בה' יתברך, שהיא נצחית ושווה בפני כל אחד, [שכן גם הפחות שבישראל יכול לעבוד עם אמונה זו את ה' יתברך ולהאמין שה' מזיז אותו ורואה אותו ובכך להוריד שפע לעולם בכל רגע], זה נקרא 'בחינת מילה', שכן הוא מוריד לנו את ה'ערלה' שהוא הדמיון והמציאות הגשמית מעל המצווה, וקולט את העומק הרוחני, את ה'בחינה' שלה, שהיא אמונה שה' רואה אותי. ואז מי ניצב עליו – 'שלשה אנשים', ה'מוחין' [המחולקים לשלש, כידוע] מאירים לו ונכנסים למוחו, והוא מתחיל להתחזק באמונתו, ולעבוד את ה' עם ידיעה זו שה' רואה אותו תמיד.
מי שחי באופן הזה, ומפעיל את ה'אברהם' האמיתי - שזה כאמור הוא עצמו - אזי התורה שלו היא כל הזמן 'חמה' וטריה, כמו שכתוב בלחם הפנים 'לשום לחם חם ביום הלקחו', ודרשו חז"ל שלחם הפנים למרות שעמד זמן רב בחוץ היה נשאר תמיד חם וטרי. כך אם לומדים את התורה בצורה גשמית, אזי ה'לחם' הוא קר, כי אינו מתקיים כל הזמן והוא כמו דבר שהיה חם והתקרר. אך כשאדם לומד את התורה בצורה רוחנית, שהתורה היא עליו וקיימת תמיד – אזי הלחם שלו (כלומר הלימוד שלו) הוא 'לחם חם', כמו לחם הפנים. ובכך, מתקיים בכל אחד מאיתנו גם 'כחום היום', כשאנו מפעילים את 'אברהם' שבנו ומסירים את ערלתנו, את הגשמיות.
תגובות