תיאור
תיאור
תיאור
תיאור
תיאור
תיאור
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com<br /><br />ספר לקוטי עצות - ערך דעת <br />מט. עקר ישוב הדעת הוא על ידי שמחה כי על ידי השמחה המח מיושב ויכול להנהיג המח כרצונו לחשב על תכליתו הנצחי. אבל על ידי מרה שחרה ועצבות המח והדעת בגלות, וקשה לו לישב דעתו. נמצא שעצבות היא מניעה גדולה מאד לעבודת השם יתברך (שם):
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com<br /><br />(1) ספר משיבת נפש אות - סח <br />עצם גדולת רחמיו וחסדיו יתברך ה ם עד אין סוף ואין תכלית ואי אפשר להשיג כלל עצם אמתת כונתו יתברך אפלו בתקף כעסו וחרון אפו, חס ושלום, כי גם אז רצונו יתברך שנבקש ונתפלל לפניו וחפץ להושיענו באמת ישועה שלמה. ועל כן גם אז צריכין להתחזק בתפלה ולהתחנן לפניו יתברך ולבטח ברב רחמיו וחסדיו אשר אי אפשר להשיג כלל. וכמו שמצינו במשה רבנו, עליו השלום, לאחר חטא העגל ויאמר להשמידם, חס ושלום, אז הבין משה לבלי להסתכל על פשטיות דבריו יתברך שנדמה כאלו חפץ לכלותם, חס ושלום. אבל באמת לאמתו אינו כן רק הכל כדי לזרזם שיתחזק בתפלה להמתיק הדינים והקטרוגים מעל ישראל. ועל כן התחזק משה אז בתפלה מאד עד שנתרצה השם יתברך למשה "וינחם ה' על הרעה" וכו', ואז למדו סדר התפלה וגלה לו שלש עשרה מדות של רחמים. ושם גלה לו האמת לאמתו, שעצם אמתתו יתברך הוא רבוי רחמיו וחסדיו לנצח, שאינו נפסק לעולם, שזה בחינת "אל רחום וחנון *ארך* *אפים* ורב חסד ואמת" וכו', הינו שזה עקר האמת של השם יתברך, שרחמיו וחסדיו אינם כלים לעולם יהיה איך שיהיה, ותמיד מועיל תפלה ותחנונים וצעקה ושועה לשם יתברך, כי אחר כל הכעסים שמכעיסים אותו יתברך עדין רחמי אמתתו אינם כלים לעולם:<br />ובכל דור ודור נמצאים צדיקים וכשרים שמתחזקים בתפלה תמיד, ועל ידי זה הם ממתיקים כל הדינים שבעולם ומבטלים כל הגזרות רעות מישראל ומכניסים הדעת האמתי בישראל, להתחזק בתפלה ותחנונים תמיד. כי זהו עקר האמת לאמתו כמו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", וכתיב: "ואני תפלתי לך וכו' ענני באמת ישעך" - באמת דיקא כי אני מאמין שבאמת לאמתו גם עתה אחר שעשיתי מה שעשיתי ועבר עלי מה שעבר, עדין עדין אתה חפץ להושיעני ועל כן אני מתחזק ומתפלל, ענני באמת ישעך, והבן היטב היטב כמה וכמה צריכין להתחזק בתפלה תמיד יהיה איך שיהיה. (הלכות רבית הלכה ה' אות ל"ג):
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
רוצים עוד סרטים כאלו? כנסו עכשיו: http://www.RavSabag.com
(1) ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן מט <br />ז יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח, כִּי הַצַּדִּיקִים הֵם "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תְּהִלִּים ק"ג) (יג). כִּי צָרִיךְ הִתְגַּבְּרוּת כְּדֵי לָרוּץ אֹרַח הַזֶּה שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לֵילֵךְ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נְזוּפִים, וְעַכְשָׁו רָצִים בִּמְהִירוּת גָּדוֹל זֶה הַדֶּרֶךְ. וְהִתְגַּבְּרוּת הַזֹּאת, הִיא בְּחִינַת צִיצִית, בְּחִינַת תְּכֵלֶת כַּנַּ"ל, בְּחִינוֹת מַקִיפִים:<br />וְזֶה מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ, בְּחִינוֹת מַקִּיפִים. וְעִם בְּחִינַת תְּכֵלֶת הַזֹּאת, מְכַלִּים וְשָׁצִים הָעַכּוּ"ם, בִּבְחִינַת: "כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם". וְזֶה, וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. מֵחַמָּתוֹ, זֶה בְּחִינַת כַּלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נ"ט): "כַּלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ". וְעַל - יְדֵי - זֶה זוֹכִים לְהַשָֹּגַת אוֹרַיְתָא דְּעַתִּיקָא, בִּבְחִינַת עֹנֶג שַׁבָּת כַּנַּ"ל. וְזֶה, תּוֹרַת ה' תְּמִימָה. שֶׁהִיא תּוֹרָה דְּעַתִּיקָא, שֶׁהִיא תְּמִימָה עֲדַיִן, שֶׁעֲדַיִן לֹא הִשִֹּיגוּ מִמֶּנָּה כְּלוּם. מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, זֶה בְּחִינַת שַׁבָּת, כִּי בוֹ שָׁבַת וַיִּנָפַשׁ:<br />וְזֶה טַעַם לָמָּה שׁוֹלַחַת הַכַּלָּה לְהֶחָתָן טַלִּית, כִּי הַצַּדִּיק מְקַבֵּל גְּבוּרָתוֹ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם":
(2) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן סא אות ח <br />זה *חדי* רבי שמעון ואמר: "ה' שמעתי שמעך יראתי", תמן יאות הוי למדחל. כי חבקוק אמר נבואה זו על רבי עקיבא וחבריו שמתו על ידי שלא היה בהם אהבה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות ס"ב:). כי הם היו בחינת גבורות וצמצומים, ולא נכללו יחד. ולא נמתקו. ורבי שמעון וחבריו שהיו התקון שלהם, על כן אמר אנן בחביבותא תליא, היינו בחינת האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה ההמתקה והתקון כנ"ל. ומזה בא בחינת חדי רבי שמעון, היינו בחינת השמחה, שנעשה על ידי הכללות והאהבה, בחינת: "אור צדיקים ישמח":<br />פתח ואמר: "הולך רכיל מגלה סוד". 'הולך רכיל וכו' דלית רוחה רוחא דקיומא. היינו רוח חכמה. ולא הוה מהימנא. היינו אמונת חכמים כנ"ל, כי על ידי שאין בו אמונת חכמים, אין בו רוח חכמה, כי נדון במותרות כנ"ל. מגלה סוד, זה בחינת בטול כתב ידנו, שאין מקבלין אור השכל מידי הסמיכה כנ"ל, בבחינת (איוב ל"ו):<br />"על כפים כסה אור". כי האותיות צריכות לקבל אור השכל, מידי הסמיכה כנ"ל. ועל ידי פגם אמונת חכמים, שהוא בחינת 'הולך רכיל', על ידי זה 'מגלה סוד', שנתגלה ונסתלק אור השכל כנ"ל, ועל ידי זה בסוד עמי לא יהיו כנ"ל: ונאמן רוח מכסה דבר, דאית בה רוחא דקיומא. על ידי בחינת אמונת חכמים, על ידי זה, מכסה דבר, בחינת 'על כפים כסה אור' כנ"ל:
(1) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן ע <br />ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל: (ויקרא ט):<br />כי כל הדברים הם על הארץ, כמו שאנו רואין בחוש, שהכל גדל מן הארץ, וכל הדברים והבריות הולכים ומונחים על הארץ, ואי אפשר שיפסקו ויתרחקו מהארץ. אם לא על ידי כח *המכריח* היינו על ידי שיש מי שמכריח הדבר, ונוטלו ממקומו מהארץ, ומרחיקו ממנה. וכפי כח המכריח, כן נתרחק הדבר מהארץ. ואחר כך כשנפסק כח המכריח, חוזר הדבר להארץ. כגון: אם זורק אדם דבר למעלה, אזי על ידי כחו מכריח הדבר ומפסיקו מהארץ. וכפי כחו, כן מכריח הדבר וזורקו למעלה יותר. ואחר כך כשנפסק כחו, שהוא כח המכריח, חוזר הדבר ונופל להארץ. כי הארץ יש לה כח המושך, וממשכת כל הדברים לעצמה. כי אם לאו, לא היו יכולים להתקים עליה, כי היה ראוי לפל ממנה, מחמת שהיא כדורית, וכל בני העולם עומדים סביבה כידוע, אך שיש לה כח המושך. ועל כן כשנפסק כח המכריח, וחוזר הדבר ונופל למטה להארץ, כל מה שמתקרב יותר למטה, הוא פורח ונופל למטה במהירות יותר, זה מחמת שמתקרב להכח המושך של הארץ, על כן נופל במהירות יותר למטה:<br />והצדיק הוא בחינת עפר הנ"ל, כי הצדיק הוא יסוד עולם כמו שכתוב (משלי י):<br />שיחות:בראשית ברא אלהים את השמים וכו' בלי שום חקירות ומופתים שלהם רק צוה עלינו להאמין בהשם יתברך באמונה לבד ועל כן אסור לנו לכנס בחקירות כלל חס ושלום ואף שבזוהר הקדוש הוא מגנה יראת הענש כבר מבאר על זה תרוצים בספרי מוסר כי באמת עקר עבודת ה' היא רק על ידי יראת הענש כנ"ל ואמר: שאלו התחבולות וההמצאות שהמציאו הפילוסופים בחכמתם כגון כלי מלחמה נפלאים ושאר כלים העשויים בתחבולות על פי חכמה וכיוצא בזה שאר עניני חדושים שלהם שהמציא כל אחד ואחד מחכמיהם
(4) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן קכט <br />ארץ אכלת *יושביה* (במדבר י"ג). כשמקרב להצדיק, אף שאינו מקבל ממנו כלל, הוא גם כן טוב מאד. והאמונה לבדה שמאמין בהצדיק, מועיל לעבודת השם יתברך. כי טבע האכילה שהמזון נתהפך לנזון, כגון כשהחי אוכלת צומח כגון עשבים, נתהפכין העשבים לחי, כשנכנסין בתוך מעיה. וכן מחי למדבר, כשהמדבר אוכל החי, נתהפך החי למדבר. ולכל מקום שנכנס לשם המזון שנתחלק להאיברים, נתהפך למהות האיבר ממש שנכנס לשם. כגון החלק מהמזון הנכנס להמח נתהפך למח, והנכנס ללב נתהפך ללב, וכן לשאר האיברים. וזהו:<br />ארץ אכלת יושביה כי ארץ הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה". וזהו אכלת יושביה, כי כשנכנס לארץ, שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה, היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק להצדיק ומאמין בו, שהוא בחינת ארץ, נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש:<br />וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן הכח הזה. ועל כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתובות קיא): 'כל היושב בארץ ישראל שרוי בלא עוון' שנאמר: "העם היושב בה נשוא עון', כי היא 'ארץ אוכלת יושביה', שהיושב שם נאכל אצלה, ונתהפך למהותה הקדוש. ועל כן אפילו 'המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא' כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה שם:
(5) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן פז <br />"תתן *אמת* *ליעקב* חסד לאברהם":<br />הענין הוא, כי אנו רואין בחוש תכף כשאדם רוצה לילך בדרך הישר, מתעוררין עליו דינים. והסברא הוא להפך. אך, כי יש שני מיני יראה, יראת הענש ויראת הרוממות. יראת הענש נקרא צדק, ויראת הרוממות נקרא אמונה. כי מחמת שהוא מאמין באמונה שלמה שהשם יתברך הוא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, הוא ירא ממנו. וידוע הוא, כי אי אפשר לבוא לאמונה רק על ידי יראת הענש. כי מחמת שהוא ירא מהענש, מאמין שהשם יתברך הוא תקיף, ובעל היכלת ובעל הכחות כולם, ומזה בא לאמונה יותר גדולה. נמצא, תכף כשרוצה לילך בדרך הישר, צריך להיות לו יראה הנקרא צדק. ובצדק כתיב (תהלים ט): "והוא ישפט תבל בצדק", לפיכך מתעוררין עליו הדינים. אך כשבא אל האמת, היינו אל היראה הנקרא אמונה, אז כל הדינין נמתקין בשרשן:<br />וזהו תתן אמת ליעקב, היינו להיראה, כי יעקב הוא יראה, מלשון (משלי כ"ב): "עקב ענוה יראת ה'". אז בודאי חסד לאברהם, כי אברהם נקרא מי שבא לדבק את עצמו להשם יתברך, מלשון אבוא רם. וזה שכתוב (בזהר בלק דף קצ"ח:) "והיה צדק אזור מתניו ואמונה אזור חלציו", היינו צדק והיינו אמונה, אלא עד לא אתחברת אמת בהדה אקרי צדק, כיון דאתחבר אמת בהדה אקרי אמונה, וכל טיבו וכל נהורא שריא בה:
ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן רפב <br />דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים ל"ז): "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו ועוד מעט ואין רשע, שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה, וזהו ועוד מעט ואין רשע, על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על ידי זה והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל, והבן:
לאתר של הרב שלום סבג לחץ כאן-http://www.ravsabag.com/<br />(8) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן ס אות ו <br />אבל יש שנפל מכל השבעים פנים, עד שאי אפשר לעוררו בשום פנים, כי אם על ידי ספורי *מעשיות* של שנים קדמוניות, שכל השבעים פנים, שבעים שנים מקבלין חיות משם. וזה בחינת עתיק, בחינת זקן, בחינת הדרת פנים. שכל השבעים פנים מקבלין חיות והדור משם. וזה בחינת ורב חסד. כי הלומד את תלמידו הלכה אחת, הוא עושה עמו חסד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתובות צ"ו): 'כל המונע תלמידו מלשמשו, כאלו מונע ממנו חסד'. ושמוש חכמים, זה בחינת הלכות שהתלמיד מקבל מהרב. נמצא שמה שהרב לומד עם תלמידו, זה בחינת חסד. ועל כן כשמעוררו עם איזה פנים של השבעים פנים, שמלביש אותו בבחינת: "ה' פעלך בקרב שנים חייהו" כנ"ל, הוא בחינת חסד סתם. אבל כשמעוררו על ידי ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, הוא בחינת ורב חסד. כי כל הפנים וכל החסדים מקבלין משם:
לאתר של הרב שלום סבג לחץ כאן-http://www.ravsabag.com/<br />סדר התפילה שבתחילה אומרים דסר הקרבנות וקטרת שזה לברר ולהעלות הטוב מעמקי הקליפות כמבואר ועי"ז שמעלין ומבררין הנקודות טובות מן הרע עי"ז נעשין נגונים וזמירות כנ"ל. וזה שאומרין תיכף אח"כ פסוקי דזמרה שהם בחי' הזמירות ונגונים שנעשין ע"י ברור הנקודות טובות שהיו מפוזרים בתוך הרע כנ"ל שזה בחי' אזמרה לאלקי בעודי כנ"ל בחי' פסוקי דזמרה כנ"ל. וע"כ אומרים בסופם שירת הים שהוא שבח נורא מאד ונאמר בדרך שירה כי זה אנו צריכין עתה לומר שירה היינו זמירות ושירו תבחי' נגונים שנעשין מקבוץ וברור הטוב כנ"ל. וע"כ בישתבח שהוא גמר וסיום השירות והזמירות אז צריך הש"ץ לירד לפני התיבה כמ"ש בש"ע א"ח שעיקר שהש"ץ יורד לפני התיבה הוא מן ישתבח כי אזי הוא הזמן של הש"ץ היינו בגמר הזמירו תושירות אז יורד לפני התיבה וכולל כל הזמירות והנגונים בישתבח שהוא סיום וחתימת כל הזמירות וכולל כולם בי"ג מיני זמרה כי עיקר בחי' הש"ץ בבחי' הנגונים כנ"ל וע"כ המנהג שהש"ץ מתחיל לנגן בישתבח. וזשארז"ל ששירת הים נאמרה בסדר ש"ץ ועונים כ"ש משה אמר אשירה והם עונים וכו' כי עיקר בחי' הש"ץ בבחי' שירה
וזה בחינת מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע וכו' שהכל תמהין על מאמר זה כמבואר במפרשים, אך על פי הנ"ל מובן. דבריהם הקדושים קצת. כי בתחלה ביאר החילוק שבין תלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום שמדתם עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפילה שאינם כרוכיחם אחר הקנאה והתאוה והכבוד שהם כלולים בדבריהם אלו. כי עין טובה היפך הקנאה שאין עינו רעה לקנא את חבירו. ונפש שפלה היפך התאוה הוא בחינת נפש רחבה של בלעם כמו שאמרו רז"ל שהיה נפשו רחבה להתאוות ממון הרבה מלא ביתו כסף וזהב וכו'. ורוח נמוכה היפך רדיפת הכבוד שהוא גאות ורוח גבוה. וכל המדות טובות האלה שהם כלולים מכל טוב הם בתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום.
לאתר של הרב שלום סבג לחץ כאן-http://www.ravsabag.com/<br />מוהרן ח' ב ת' מד<br />הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם<br />בִּבְחִינַת: "אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְך בְּפִי"<br />הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁמְּדַבְּרִין הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ אֱמוּנָה<br />וְגַם עַל יְדֵי זֶה בָּאִים לֶאֱמוּנָה<br />וּמֵחֲמַת זֶה צָרִיך לִזָּהֵר מְאד מִדִּבּוּרִים. שֶׁל כְּפִירָה וְאֶפִּיקוֹרְסוּת<br />אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם מִלִּבּוֹ<br />הַיְנוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מַאֲמִין וְאֵינוֹ כּוֹפֵר, חַס וְשָׁלוֹם<br />רַק שֶׁהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר דִבְרֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת<br />שֶׁשָּׁמַע בְּשֵׁם אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֶפִּיקוֹרְסִים<br />וְהוּא מִתְלוֹצֵץ מֵהֶם<br />אַף עַל פִּי כֵן גַּם מִזֶּה צָרִיך לִזָּהֵר מְאד<br />כִּי הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁל כְּפִירָה מַזִּיק לָאֱמוּנָה<br />גַּם, הוּא אִסּוּר גָּמוּר<br />כִּי עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, בָּרוּך הוּא, אָסוּר לוֹמַר דִּבְרֵי הֲלָצוֹת<br />אֲפִילּוּ בְּדֶרֶך שְׂחוֹק<br />וּכְבָר מְבאָר בִּסְפָרִים וּבִדְבָרֵינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת<br />לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מְאד מְאד לִבְלִי לְעַיֵּן כְּלָל בְּסִפְרֵי הַמְחַקְרִים הַפִילוֹסוֹפְיָא<br />וַאֲפִילּוּ מִסְּפָרִים שֶׁל חַקִירָה שֶׁחִבְּרוּ גְּדוֹלִים מֵאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל<br />גַּם מֵהֶם צָרִיך לְהַרְחִיק מְאד<br />כִּי הֵם מַזִּיקִים מְאד לָאֱמוּנָה<br />כִּי דַּי לָנוּ בֶּאֱמוּנָתֵנוּ שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים<br />וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל וִיסוֹד וְעִקָּר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם לִהְיוֹת תָּם וְיָשָׁר וְכוּ'<br />לַעֲבד אוֹתוֹ יִתְבָּרַך בִּתְמִימוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת כְּלָל כְּלָל לא<br />גַּם מֵחָכְמוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ צָרִיך לְהַרְחִיק מְאד<br />כִּי כָל אֵלּוּ הַחָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לְהַנִּכְנָסִין וּמַתְחִילִין קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם<br />אֵינָם חָכְמוֹת כְּלָל וְהֵם רַק דִּמְיוֹנוֹת וּשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים<br />וְאֵלּוּ הַחָכְמוֹת מַפִּילִין מְאד אֶת הָאָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם<br />דְּהַיְנוּ מַה שֶׁחוֹשֵׁב וְחוֹקֵר וּמְדַקְדֵּק בְּיוֹתֵר, אִם. הוּא יוֹצֵא כָּרָאוּי בַּמֶּה שֶׁעוֹשֶׂה<br />כִּי בָּשָׂר וָדָם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁלֵמוּת<br />'וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא' וְכוּ'<br />וְלא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת'
אות שפב<br />כְּשֶׁרָצִיתִי לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמַרְתִּי תּוֹרָה אַחֶרֶת<br />אַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לִנְסֹעַ נִשְׁתַּנָּה גַּם כֵּן הַתּוֹרָה.<br />לְמַעְלָה כְּשֶׁהָיִיתִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמַרְתִּי גַּם כֵּן תּוֹרָה אַחֶרֶת<br />כְּשֶׁחָזַרְתִּי אָמַרְתִּי גַּם כֵּן תּוֹרָה אַחֶרֶת.<br />וְעִקַּר הַשָּׂגָתוֹ הַתּוֹרָה הַנִּפְלָאָה וְהַנּוֹרָאָה מְאד מְאד<br />הִתְחִיל אַחַר שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל<br />עַד שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ עַתָּה בְּהַתּוֹרָה שֶׁאָמַר קדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.<br />וְכָל הַסֵּפֶר רֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ הוּא מִתּוֹרָה שֶׁאַחַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל<br />רַק מְעַט דִּמְעַט מֵהַקּדֶם<br />שְׁלשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה דַּפִּין אוֹ פָּחוֹת<br />וְהֵם בְּאֶמְצַע הַסֵּפֶר
לאתר של הרב שלום סבג לחץ כאן-http://www.ravsabag.com/
(1) ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן ז <br />[יב] וְזֶה בְּחִינַת מֶזֶג הָרֵאָה; כְּשֶׁהָרֵאָה הִיא בַּמֶּזֶג הַשָּׁוֶה, הִיא כְּלוּלָה מִכָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל. כִּי הָרֵאָה הִיא מְאִירַת עֵינַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חֻלִּין מט) זֶה בְּחִינַת תַּלְמִיד, שֶׁהַשָֹֹּגָתוֹ בְּחִינַת: "וָאֶרְאֶה אֶת ה'". גַּם עַל - יְדֵי הָרֵאָה בָּא שֵׁנָה (כַּמְבֹאָר [במ"א] לְעֵיל בְּסִימָן ה) זֶה בְּחִינַת הַשָֹֹּגַת הַבֵּן, שֶׁהַשָֹֹּגָתוֹ בְּחִינַת מָה, בְּחִינַת: מֶה חָמִית וְכוּ', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שֵׁנָה, בְּחִינַת (יְשְׁעַיָה ס"ד): "עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ". וְרוּחַ הַחַיִּים שֶׁבְּתוֹךְ הָרֵאָה זֶה בְּחִינַת מַקִּיפִים הַנַּ"ל, בְּחִינַת (קֹהֶלֶת א): "סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ", בְּחִינַת (אִיּוֹב ד): "וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף", בְּחִינַת אוֹר הַפָּנִים:
וע"כ אליהו ממונה על מצות מילה כשארז"ל כי מצות מילה ופריעה לחתוך ולבטל קליפת הערלה והפריעה מהברית קודש זה בחי' שבירת וביטול כל המניעות וההסתרות החופין על האמת שהם. בחי' ערלה דחפיא על ברית וצריכין לחתוך ולשבר ולבטל כל המניעות ביגיעו תגדולות ובמסירות נפש ובשפיכות דמים ולסבגול צער וכאב גדול כמו התינוק ממש בשעה שמלין אותו וחותכין הערלה וקורעין עור הפריעה שהם בחי' כלל כל המניעות שבעולם שנמשכין מקליפת ערלה ופריעה כי עיקר המניעות הוא שמונעים מלהתקרב לצדיק האמת שעל ידו עיקר תיקון הברית שזה עיקר כל התורה כולה שזה א"א לתקן כ"א ע"י הצדיק האמת דנטיר ברית בתכלית השלימות שאין שלימות אחריו. ומי שמתגבר לשבר המניעות במסירת נפש בבחי' זאת הוא זוכה להתקרב אליו ולראות האמת שהוא בחי' תיקון הברית בחי' כולה זרע אמת ואז זוכה לבחי' פי שנים שעי"ז עיקר התיקון שכל זה נמשך ע"י אליהו כנ"ל. וע"כ אליהו הוא מלאך הברית וכנ"ל.
(1) ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן קצח <br />כְּשֶׁאֶחָד צוֹעֵק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹמְרִים לוֹ לִסַּע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת י"ד): "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּע
וְאֵלֶּה דִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה<br />שִׁיר נָעִים כּוֹלֵל עִנְיָנִים רַבִּים בִּדְבָרִים מֻעָטִים מֻעָט מַחֲזִיק הַמְרֻבֶּה<br />יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת מִשֶּׁבַח תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה וּמִשֶּׁבַח משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם<br />וּמוּסָר נִפְלָא וְהִתְעוֹרְרוּת עָצוּם. שֶׁיְּעוֹרֵר כָּל אֶחָד אֶת נַפְשׁוֹ<br />וִידַבֵּר מִגְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְנִפְלְאוֹת בְּרִיּוֹתָיו<br />וִינַצַּח בְּשִׁירוֹ לְהַזְכִּיר נִפְלְאוֹת עֲרֵבַת נְעִימַת תַּעֲנוּגֵי הָעוֹלָם הַבָּא וְשַׁעֲשׁוּעָיו לְכָל הַזּוֹכִים אֲלֵיהֶם<br />וְהַשִּׁיר שֶׁיִּתְעַר לֶעָתִיד<br />וּלְהֵפֶךְ מְרִירַת הַמַּכְאוֹב וְקַהַיוֹן שִׁנַּיִם שֶׁל הַנִּדָּחִים מֵהֶם וְאוֹבְדִים אֲבֵדָה שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת<br />יְעוֹרֵר יְשֵׁנִים יָקִיץ נִרְדָּמִים יְחַזֵּק עֲיֵפִים יוֹדִיעַ לְהָאָדָם מִגּדֶל כּחוֹ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וְכחוֹ לִזְכּוֹת לְכָל אֵלֶּה<br />כְּשׁוֹפָר יָרִים קוֹלוֹ לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד<br />הֵן אֵלֶּה קְצוֹת דַּרְכֵי הַשִּׁיר הַזֶּה.
לאתר של הרב שלום סבג לחץ כאן-http://www.ravsabag.com/
לאתר של הרב שלום סבג לחץ כאן-http://www.ravsabag.com/<br />והמופתים הנוראים שעשה עמנו וכו', כמו שכתוב זכרו נפלאותיו אשר עשה. וכן בכל דור ודור באים צדיקים גדולים ומיסדים יסודות חזקים שאי אפשר להרסם בשום אפן, כי צדיק יסוד עולם, שזהו בחינת היסוד של הבית המקדש שהתיגע דוד עליו מאד כל ימיו עד שמצא המקום והיסוד של הבית המקדש, כמו שכתוב זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אתן שנת לעיני וכו' עד אמצא מקום' לה' וכו'. כי העקר הוא היסוד של הקדשה שהוא בחינת המקום והיסוד של הבית המקדש שמצא דוד שהוא בחינת משיח שעל היסוד הזה נבנה הבית המקדש פעמים, ואף על פי שבעוונותינו הרבים התגברה הסטרא אחרא והיכלי התמורות שהחריבו את הבית המקדש שתי פעמים, אף על פי כן לשוא עמלם, כי היסוד לא יהרסו בשום אפן בעולם, כמו שכתוב זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה. ואף על פי שבודאי היא צרה גדולה ומרה מה שהחריבו את הבית המקדש וצריכין להתאבל ולקונן על זה בכל לילה בחצות, אבל אף על פי כן אי אפשר לקונן כל היום, רק צריכין לנחם עצמנו כמו שנתתקן בתקון חצות ובכל הקינות לסים בדברי נחמה. כי על ידי עצבות וקינות לבד אי אפשר לחיות, כי עקר החיות הוא שמחה כנ"ל. על כן מי שרוצה להשתדל בתקון אחריתו, צריך לצעק בכל יום בפרט בחצות לילה על עוונותיו שמעכבין בנין בית המקדש, ועקר הצעקה והבכיה על עכוב ומניעת השמחה כמו שכתוב, שבת משוש לבנו וכו'. וצריכין לצעק ולהתפלל עד שירחם ה' יתברך עלינו וינחמנו מעצבון לבנו וישמחנו בישועתו במה שכבר זכינו לקבל התורה ולהתקרב לצדיקי אמת ולשמח בכל נקדות התורה והמצוות שזכינו כבר בחסדו ונפלאותיו הרבים, והעקר ביסוד האמונה שהיא בחינת יסוד הבית המקדש שמצא דוד שהוא בחינת משיח שזה אי אפשר להרס לעולם. כי לא החריבו רק הבנין שעל היסוד שהם בחינת ג"ג, כי כלל הבנין נגד היסוד הוא בחינת ג"ג. וזה בחינת מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות, שהפסוק אומר מה לך אפוא ומה אתה מתפאר כל כך כי עלית כלך לגגות. שכל החרבן הוא רק שעלית כלך לגגות להחריב הבנין שעל היסוד שהוא בחינת ג"ג. אבל יסוד הבנין שהוא עקר הבנין אי ... להמחריבים למה תרצדון הרים גבנונים מה אתם מרצדין ומרקדים ולועגים הרים גבנונים, שכל גבורתם היא רק בבחינת גבנונים שהחרבתם הגב והגג שהוא הבנין שעל היסוד, אבל היסוד עצמו של הקדשה שהוא יסוד הבית המקדש אי אפשר לכם להחריבו בשום אפן, כי ההר חמד אלקים לשבתו אף ה' ישכן לנצח
ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן סא אות ו <br />[ו] ועל ידי זה נמתקים כל הצמצומים, שהם הדינים. וכל מקום שיש איזה דין וצמצום, נמתק על ידי זה, על ידי תקון אמונת חכמים, שעל ידי זה נתרבין הספרים של התורה הקדושה. כי כל המתקות של כל הצמצומים והדינים, הוא על ידי השכל, כי כולם במחשבה אתברירו. שהשכל הוא שרש הדינים, ושם נמתקים הדינים. כי אין הדין נמתק אלא בשרשו. וכל דין וצמצום צריך שיהיה נמתק בשכל השייך לו, ששם שרשו. ויש לכל צמצום וצמצום שכל שעל ידו נמתק:<br />אך יש חכמה עלאה, שכל החכמות כלולים שם, ומקבלין משם, ועל כן שם נמתקים כל הדינים. כי בהשכליים פרטיים, אי אפשר להמתיק כי אם בזה השכל דיקא השייך לזה הצמצום, שהוא שרשו. אבל על ידי בחינת חכמה עלאה שכלול מכולם, שם נמתקים כל הצמצומים, וכל הדינים כולם:
מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה, יִהְיֶה רָגִיל בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים<br />כִּי אֲמִירַת תְּהִלִּים מְסֻגָּל לִתְשׁוּבָה<br />כִּי יֵשׁ נוּן שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה<br />ומ"ט שְׁעָרִים יָכוֹל כָּל אָדָם לִכְנס בָּהֶם וּלְהַשִּׂיגָם<br />אַך שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים הוּא. בְּחִינַת הַתְּשׁוּבָה שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל<br />כִּי גַּם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך מָצִינוּ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם"<br />וְאֵלּוּ הַמ"ט שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה<br />הֵם בְּחִינַת מ"ט אוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁמוֹת שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָהּ<br />כִּי כָל שַׁעַר וָשַׁעַר יֵשׁ לוֹ אוֹת מִמ"ט אוֹתִיּוֹת הַשְּׁבָטִים<br />וְהִנֵּה הַכּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶך<br />וְאַף עַל פִּי כֵן לָאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה<br />כִּי יֵשׁ אֶחָד שֶׁאֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת כְּלָל לִתְשׁוּבָה<br />וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה<br />אֵינוֹ זוֹכֶה לְהַגִּיעַ אֶל הָאוֹת וְהַשַּׁעַר שֶׁל תְּשׁוּבָה הַשַּׁיָּך לוֹ<br />וַאֲפִילּוּ אִם מַגִּיעַ לְשָׁם, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַשַּׁעַר שֶׁל תְּשׁוּבָה סָגוּר<br />וּמֵחֲמַת כָּל זֶה אֵין הָאָדָם זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה<br />וְעַל יְדֵי אֲמִירַת תְּהִלִּים, אֲפִילּוּ מִי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה<br />הוּא מִתְעוֹרֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה<br />וְגַם זוֹכֶה עַל יְדֵי תְּהִלִּים לְהַגִּיעַ אֶל הַשַּׁעַר וְאוֹת הַשַּׁיָּך לוֹ וְלִפְתּחַ הַשַּׁעַר<br />נִמְצָא שֶׁזּוֹכֶה עַל יְדֵי תְּהִלִּים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה
לאתר של הרב שלום סבג לחץ כאן-http://www.ravsabag.com/<br />טבילת מקוה מושיע מכל הצרות ומטהרת מכל הטמאות ומכל החטאים כי מקוה ממשכת דעת וחסד עליון מאד. וזוכה לפרנסה בנקל ולרפואה ולחיים ואריכות ימים ולעורר בני אדם להשם יתברך. ונתבטל המחלקת והכעס וזוכה לשלום ולרחמים ולדעת גדול
(24) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן קנו <br />לב טהור ברא לי וכו' (תהלים נ"א). כי מה שמדברים בינו לבין קונו, הוא בחינת רוח הקדש. ודוד המלך, עליו השלום, שהיה מעלתו גדולה מאד, יסד מזה ספר תהלים. וכן כל אחד *לפי* *בחינתו* הוא בחינת רוח הקדש, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "לך אמר לבי", כמו שפרש רש"י: 'לך בשבילך ובשליחותך', "אמר לי לבי". שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקדש. וצריך לחדש תמיד, לבקש בכל פעם בתחנונים ודברי רצויים חדשים. ולזכות לזה, צריך טהרת הלב. וטהרת הלב הוא, על ידי שמתלהב ובוער לבו להשם יתברך, על ידי זה נטהר הלב. כי נגד שנתלהב ונבער לעברה או לתאוה רעה, חס ושלום, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו, כמו שכתוב (במדבר ל"א): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש". וכשיש לו טהרת הלב, אזי זוכה לדבר בכל פעם דבורים חדשים, שהוא בחינת רוח הקדש: וזהו לב טהור ברא לי אלקים, אזי ורוח נכון חדש בקרבי, שיזכה לחדש דבורים חדשים, שהם בחינת רוח הקדש כנ"ל:
כִּי זֶה עִקַּר הַחָכְמָה לְבַטֵּל דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי בִּפְרָט נֶגֶד רַבִּי אֲמִתִּי כָּזֶה שֶׁהוּא משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. וְקרַח פָּגַם בָּזֶה מְאד וְסָמַךְ עַל דַּעְתּוֹ וְחָלַק עַל משֶׁה וְעַל יְדֵי זֶה הִפְרִיד. שְׂמאל מִיָּמִין עַד שֶׁהִתְגַּבְּרוּ תּקֶף הַדִּינִים עָלָיו וְנָפַל לִשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן. וְעַל כֵּן הָיָה הַפְּגָם מַה שֶּׁאָמַר שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ סָכָל בַּמֶּה שֶׁגִּלַּח שְׂעָרוֹ. וְהוּא רָצָה לִהְיוֹת חָכָם. וְזֶה הָיָה כָּל פְּגָמוֹ כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן פָּגַם בַּמֶּה שֶׁקָּרָא תִּגָּר עַל שֶׁגִּלַּח שְׂעָרוֹ. כִּי הַשְּׂעָרוֹת הֵם מוֹתְרֵי מחִין וּבַקְּדֻשָּׁה הֵם גְּבוֹהִים מְאד, כִּי עַל יָדָם עִקַּר הַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁמֵּאִיר הָרַבִּי הָאֲמִתִּי לְתַלְמִידָיו וְכוּ', אֲבָל כְּשֶׁמִּתְרַבִּים יוֹתֵר, בִּפְרָט כְּשֶׁיֵּשׁ פְּגָמִים חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי נֶאֱחָזִים בָּהֶם הַדִּינִים וּצְרִיכִין לְגַלְּחָם (וּכְמוֹ שֶׁמְּבאָר מִזֶּה בְּסִימָן סט בְּהַתּוֹרָה שֶׁל אִסּוּר גְּזֵלָה וְעַיֵּן שָׁם מַה שֶּׁמְּבאָר עַל פָּסוּק: לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמאלוֹ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם) וְזֶה בְּחִינַת מִצְוַת תִּגְלַחַת הַשְּׂעָרוֹת שֶׁל הַמְצרָע שֶׁבָּא עַל יְדֵי מַחֲלקֶת עַל יְדֵי שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חֵטְא קרַח. שֶׁמְּרֻמָּז בַּפָּסוּק: וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט ראשׁוֹ וְכוּ'. וְעַל כֵּן הָיוּ הַלְּוִיִּים צְרִיכִים תִּגְלַחַת כִּמְצרָעִים וּטְמֵאִים, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם, כִּי הֵם מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא כַּנַּ"ל שֶׁשָּׁם נֶאֱחָזִים הַדִּינִים וְעִקָּר בְּהַשְּׂעָרוֹת וְכַנַּ"ל.. אֲבָל כָּל זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין, כִּי כְּלָלִיּוּת שְׂמָאלָא בִּימִינָא אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בִּשְׁלֵמוּת. וְעַל כֵּן סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה שֶׁהִיא בְּעַצְמָהּ הָרְמָזִים הַנַּ"ל שֶׁיֵּשׁ בְּיָם הַחָכְמָה, כִּי יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁאֵין מְבִינִים אוֹתָם רַק עַל יְדֵי בְּחִינַת שְׁתִיקָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְמָזִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת הֶאָרַת הָרָצוֹן. וְעִקַּר הַהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁמְּבִינִים עַל יְדֵי הִתְגַּלּוּת תּוֹרָתוֹ שֶׁל הָרַבִּי הָאֱמֶת הוּא מַה שֶּׁמְּבִינִים מִמֶּנּוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפוּם דַּרְגֵּהּ שֶׁעַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת וְאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם בַּבֵּאוּר בְּעִנְיַן הַמַּקִּיפִים וְכוּ' שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ לִשְׁתּק כְּדֵי שֶׁלּא יִכְנס בְּקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים שֶׁהֵם לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וְכוּ'. נִמְצָא, שֶׁעִקַּר מַה שֶּׁמְּדַבֵּר הָרַב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וּמֵאִיר בּוֹ דַּעַת לְהַצִּילוֹ מֵעֲווֹנוֹת וְכוּ' הָעִקָּר הוּא שֶׁמְּבָאֵר לוֹ שֶׁיָּבִין מֵרָחוֹק שֶׁיֵּשׁ חָכְמוֹת אֲמִתִּיּוֹת וְהַשָּׂגוֹת נִפְלָאוֹת בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק אֱמוּנָתוֹ עַד שֶׁיָּכוֹל לָבוֹא לִבְחִינַת בִּטּוּל אֶל הָאֵין סוֹף בְּחִינַת הֶאָרַת הָרָצוֹן,
(1) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן ב אות ו <br />[ו] וצריך כל אחד לכון בתפלתו, שיקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה משיח, כמו שמצינו, שהצדיקים קורין זה לזה משה, כמו 'משה שפיר קאמרת'. ומשה זה בחינת משיח, כמו שכתוב (בראשית מ"ט): "עד כי יבא שילה" 'דא משה משיח':<br />וכל תפלה ותפלה שכל אחד מתפלל הוא בחינת איבר מהשכינה, שהם אברי *המשכן*, שאין שום אחד מישראל יכול לאעלא שיפא בשיפא כל חד לדוכתיה, אלא משה בלחוד, בשביל זה צריך להביא ולקשר כל התפלות לצדיק הדור, כמו שכתוב (שמות ל"ט):<br />"ויביאו את המשכן אל משה". והוא יודע לאעלא שיפא בשיפא ולעשות אותה קומה שלמה, כמו שכתוב (שם מ): "ויקם משה את המשכן":<br />וכל התורה שאדם לומד לשמר ולעשות, כל האותיות הם ניצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפלה, ונתחדשים שם בבחינת עבור. (כמובא בגלגולים, שכל הנשמות באים בתוך המלכות בבחינת עבור ונתחדשים שם):
(8) ספר שיחות מוהר"ן אות - ב <br />טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך:<br />וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא *ידי* *חובה* בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד (
(4) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן רפב <br />רק צריך לחפש ולמצא *בעצמו* *איזה* מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו *איזה* מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתם, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב, כי על כל פנים איך שהוא, על כל פנים היה איזה נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדין מעט טוב. על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה, בבחינות "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" כנ"ל, היינו כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות אפילו את הרשעים ולמצא בהם איזה נקודות טובות. ועל ידי זה מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות, בבחינת ועוד מעט וכו' והתבוננת וכו' כנ"ל, כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצא בעצמו איזה נקודה טובה עדין, כדי לחזק את עצמו שלא יפל לגמרי, חס ושלום, רק אדרבא יחיה את עצמו, וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהיינו מה שזכה לעשות מימיו איזה מצוה או איזה דבר טוב, וכמו כן צריך לחפש עוד, למצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם אותו הדבר הטוב הוא גם כן מערב בפסלת הרבה, עם כל זה יוציא משם גם כן איזה נקודה טובה:<br />וכן יחפש וילקט עוד הנקודות טובות, ועל ידי זה נעשין נגונים כמבאר במקום אחר (במאמר ויהי מקץ בסימן נ"ד), בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח טובה מן הרוח נכאה עצבות רוח עין שם. [והכלל כי נגינה דקדושה היא גבוה מאד מאד כידוע, ועקר הנגון נעשה, על ידי ברור הטוב מן הרע, שעל ידי שמבררין ומלקטין הנקודות טובות מתוך הרע, על ידי זה נעשים נגונים וזמירות, עין שם היטב]:
(14) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן לד אות ח <br />וגם על ידי שידבר עם חברו, יכול גם כן כל אחד ואחד *להאיר* ולעורר לב חברו. וגם על ידי עצמו, שמדבר בינו לבין קונו, יכול גם כן לעורר את לבבו, על ידי "פי ידבר חכמות". ויסיר ממנו ערלת לב:<br />וזהו פרוש: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, היינו בחינת אהבה הקדושה כנ"ל. וגוי קדוש, היינו קדש שהוא בחינת נקודה, וואו הוא בחינת לב כנ"ל: על ידי מה תבוא לבחינת אהבה, ולבחינת קדש ואו, על ידי אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. כי משה הוא נקודה כלליות נשמות ישראל, שבתחלה צריכין הכל לקבל מהנקודה כלליות, ואחר כך [צריך] כל אחד ואחד להאיר בחברו מהנקודה שיש בו, וגם יוכל להאיר מנה ובה מהנקודה שבו, שהוא "פי ידבר חכמות", להואו, שהוא "והגות לבי תבונות". ואז נקרא גוי קדוש, היינו קדש ואו. שהנקודה מאיר להואו. ועל ידי זה, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", היינו אהבה הקדושה. כי כשתקבל מן כל הנקודות הללו הן מנה ובה, והן מהנקודות שבכל אחד מישראל, הן מנקודה כלליות. ששם אצל כל הנקודות שורה אהבה קדושה, הנקרא כהן, כמו שכתוב: "הנני נותן לו את בריתי שלום". והנקודה הוא ברית שלום, כמו שכתוב ב"עץ חיים": שהאור החסד נשאר ביסוד דאצילות:<br />[וכשמדבר עם חברו ביראת שמים, מקבל הנקודה שבלב חברו בלי לבוש. ולפעמים מקבל הנקודה מחברו על ידי דברים אחרים שמספר עמו, כי יש לפעמים שיכולין לקבל אור והתעוררות לעבודת השם יתברך. מהנקודה של חברו, על ידי שיחת חולין שמדברין עמו. ואז מקבלין אור הנקודה על ידי התלבשות. כי לפעמים צריכה הנקודה להתלבש, והיא מתלבשת בדבורים אלו, והוא מקבל ממנה]:
(6) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן סז אות ז <br />וזה בחינת (דברי הימים א כ"ט): "ואתה מושל בכל", היינו בחינת הממשלה והמלכות, בחינת מלך הכבוד הנ"ל, ששם מלובש הנפש. 'ובידך כח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל', היינו בחינת שתי הידים כנ"ל ובידך כח וגבורה, זה בחינת יד החזקה. ובידך *לגדל* ולחזק, זה בחינת יד הגדולה. שעל ידי בחינת שתי הידים אלו, מולידין ומגדלין הנפש המלובשת בהכבוד כנ"ל: וזה בחינת הצדקה שנותנין אצל 'ואתה מושל בכל' (כמו שמובא בכונות), כי על ידי הצדקה, מוציאין ומעלין את הכבוד והממשלה כנ"ל:<br />וזה בחינת (איוב כ"ט): "כבודי חדש עמדי וקשתי בידי תחליף". היינו, כשמגיע כבוד חדש אל האדם, אזי צריך להחליף ולהעביר הקשוי, על ידי בחינת ידים הנ"ל. וזהו: "וקשתי בידי תחליף". שעל ידי הידים, חולפת ועוברת הקשוי לילד כנ"ל: וזה בחינת חלוף שם אקי"ק שהוא שם בוכ"ו, שהוא בגימטריא ידך, שעל ידו ההולדה כידוע: ועין בכונות של "ואתה מושל בכל":
תפלה שהיא בחי' רצונות וכיסופים וגעגועים טובים להש"י שזה צריכין הכל בכל דרגא ודרגא הן צדיקים גדולים שצריכים לעלות מדרגא לדרגא. ומכ"ש הנמוכים מאד המונחים במקום שמונחים ר"ל, שצריכים להחיות עצמן בכח הצדיקי אמת רק בבחי' זאת בבחי' ועתה ישראל מ"ה וכו' ועתה ישראל שמע וכו'.
זה בחינת שמע וברוך שם שהם יחודא עילאה ויחודא תתאה. כמובא בדברי רבינו ז"ל זה בחינת השגת דרי מעלה שהוא בחינת יחודא עילאה שהוא שמע ישראל וכו' ה' אחד. כי אחדותו יתברך נעלם מעין כל דלית מחשבה תפיסא בי' כלל. וזה בחינת השגת דרי מעלה בחינת איה מקום כבודו בחינת מה חמית וכו'. וברוך שם זה בחינת יחודא תתאה בחינת דרי מטה בחינת מלא כל הארץ כבודו שזה בחינת מלכות כידוע. בחינת ברוך שם כבוד מלכותו. כי מצד הנהגת מלכותו אנו משיגין אותו ... מלך מנהיג ומושל. וזה בחינת מלא כל הארץ כבודו בחינת השגת דרי מטה שזה בחינת ברוך שם וכו' כנ"ל. וצריך לכלול העולמות עליון בתחתון ותחתון בעליון. וזה בחינת שצריך לארכא בד' דאחד כדי שימליכהו למעלה ולמטה ובד' רוחות. זה בחינת מלא כל הארץ כבודו. היינו בחינת כלליות תחתון בעליון תלמיד בבן. שיהיה נכלל השגת דרי מעלה יחודא עילאה מבחינת השגת דרי מטה בחינת מלא כל הארץ כבודו.
ועל כן אין תוקף כתחלת החסידות מחמת שאז מתלהב בהתהבות גדול מחמת אור ההתעוררות העליון שבא עליו. אבל העיקר הוא שאחר כך כשנסתלק ממנו זה האור העליון ומניחין אותו שילך מעצמו שאז יתגבר להתחזק בעבודתו יתברך מיום אל יום בהדרגה כסדר. (וכמובא המשל בשם הבעל שם טוב זצוק"ל כמו תינוק כשמתחיל לילך שבתחלה מוליכין אותו ואחר כך מניחין. אותו שילך מעצמו) שזהו ענין פסח וספירת העומר שבתחילה בא האור מלמעלה ואחר כך נסתלק וצריך לו לילך מעצמו בהדרגה עד שיזכה לקבל הקדושה שהוא בחינת קבלת התורה בשבועות. וגם ביום אחד בעצמו נעשה זאת. כי בכל יום ויום באין הרהורי תשובה אפילו לרשעים גמורים ואלו הרהורי תשובה והתעוררות עליון הא מלמעלה בכל יום ויום שזהו בחינת הכרוז העליון דכריז בכל יומא . וכל זה היא הארת יציאת מצרים שבא ההארה מלמעלה ומי שזוכה להמשיך עצמו לאור האמת יכול לזכות לתשובה על ידי זה וזהו בחינת טל שאינו נעצר לעולם כי טל הוא בחינת שלש אותיות ראשונות של השם במילוי שעולין טל כידוע שהם אותיות יק"ו שכולם כלולים בהו' של השם שהוא בחינת אמת כידוע כי אמת כלול משלש
(1) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן ח אות ז <br />כי תפלה הוא בחינת *חדוש* העולם, כי תפלה הוא שמאמין שיש מחדש אשר בידו לעשות כרצונו לשנות הטבע, והוא בחינות בריאה בכח, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כולם בחכמה עשית", שהוא בחינת התפלה שמשם יוצא מעין החכמה כנ"ל; והתורה היא בחינת בריאה בפעל, כמו שכתוב (משלי ח): "ואהיה אצלו אמון" אומן, לשון פועל, כי בהתורה נברא העולם. וכשמתפלל על איזה דבר, הוא בחינת חדוש העולם והוא בחינת בריאה בכח, והוא בחינת התעוררות החכמה שהוא בתפלה, כנזכר לעיל: "ומעין מבית ה' יצא", זה התפלה, כי שם נתעורר החכמה כנ"ל, ומשם נמשך המעין הוא החכמה אל התורה, ושם יוצא אל הפעל, כמו שכתוב (משלי ב): "מפיו דעת ותבונה", כי בהתורה הוא התגלות החכמה, ועל ידי זה נעשה מעין גנים, שהמעין משקה הגן, ועל ידי זה אתרביאו עשבין ודשאין כנ"ל:<br />וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לב:): 'המעין בתפלתו בא לידי כאב לב' וכו', שנאמר (משלי י"ג): "תוחלת ממושכה מחלת לב". מאי תקנתה? יעסק בתורה, שנאמר:<br />(שם) "ועץ חיים תאוה באה". זהו שאמרנו, כי בהתפלה עדין הוא בכח ואינו יוצא אל הפעל, עד שבא אל התורה, שהיא בחינת בריאה בפעל, ואזי נעשה בקשתו, על ידי שיוצא מכח אל הפעל:<br />והיינו דכתיב: ונהר יצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. עדן הוא בחינת התפלה, כי עדן "עין לא ראתה", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לד:), שזהו בחינת תפלה שהוא למעלה מן הטבע, כי על ידי תפלה משנה הטבע כנ"ל [שזהו בחינת עדן "עין לא ראתה", כי למעלה מהטבע אין לנו שום תפיסא]:<br />והיינו: ונהר יצא מעדן היינו מהתפלה, כנ"ל: "ומעין מבית ה' יצא"; להשקות את הגן הוא התורה כנ"ל, "מעין גנים". וכאשר נמשך מעין החכמה מהתפלה אל הגן שהוא התורה, אזי אתרביאו עשבין ודשאין נשמות ישראל, כלומר שגדלים בהגן ומבינים ומשכילים בהתורה, ואזי זוכה ללון בעמקה של הלכה לברר הדין, האסור והמותר, הטהור וכו', ובזה מפריש הטוב מהרע כנ"ל:<br />וזהו: ומשם יפרד, כי על ידי זה נפרד הרע מהארבעה יסודות ולא נשאר רק הטוב, ואזי: והיה לארבעה ראשים הם ארבע אותיות הוי"ה, שהם שרש הטוב של הארבעה יסודות כנ"ל:
(56) ליקוטי מוהר"ן מהדורא תנינא סימן ח אות יא <br />וזה בחינות תקיעה, תרועה, שברים. תקיעה זה בחינת התגלות הכבוד, בבחינת (ישעיה כ"ב): "ותקעתיו יתד במקום נאמן והיה לכסא כבוד". תרועה זה בחינת רוח נבואה, בבחינת (במדבר כ"ג): "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", ותרגומו: 'ושכינת מלכיהון בהון': היינו השראת *השכינה*, בחינת נבואה. שברים זה בחינת בטול אמונות כזביות, בבחינת (שמות כ"ג):<br />"שבר תשבר מצבתיהם", (כמובא בתקון י"ח ובתקון כ"א), היינו בחינת בטול אמונות כזביות ותקון האמונה הקדושה, בחינת (תהלים קמ"ה): "עיני כל אליך ישברו". ועל ידי אמונה זוכין לחדוש העולם:<br />וזה בחינת תשרי. כי 'בתשרי נברא העולם' (ראש השנה י:), וחדוש העולם יהיה בבחינת ארץ ישראל, בחינת השגחה, וזה בחינת ראש השנה, בבחינת: "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה" וכו'. ואז יתער שיר חדש כנ"ל, וזה בחינות תשרי, בבחינת (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה":
הכל בא לו בדרכים נפלאים ובהשגחה גדולה מאתו ית'. ע"י סיבות שונות שסיבב הש"י עד שפרנס וזן אותו בכל יום. וא"א לבאר כל זה רק כל המאמין בהשגחתו ית' ומשים לב לדרכיו יכול להבין כל זה. וצריך לשום לב לזכור היטב כל מה שעבר עליו עד הנה. בכמה סיבות שונות עזר לו הש"י בכל הדברים ובפרט בענין הפרנסה. ובכל פעם היו לו חסרונות הרבה והש"י לא עזב חסדו בכל יום ופרנס אותו בכל יום ובכל עת בהשגחה נפלאה ואם עתה נדמה לו שנתעכב הפרנסה יבטח בה' כי גם עתה לא יעזוב חסדו ומאטן דברא יומא ברא מזונא וכו'. ויבטח בה' וישען באלקיו. כ"ש ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתינו סלה. וכן בפסוקים הרבה. כי עיקר נסיון הפרנסההוא ממש כמו הנסיון של המן שירד בכל יום ולא ירד בפעם א' עלכל השנה והכל בשביל נסיון ובחירה כ"ש רז"ל. כדי שיתלו עיניהם למרום. וכמו כן מתנהג עכשיו.
- ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה ל - מישרא דסכינא וכל מה שהוא קטן ביותר ומרחק ביותר מהשם יתברך הוא צריך רבי גדול ביותר ... כי כל מה שהוא קטן ומרחק ביותר צריך מלמד גדול ביותר שיהיה אמן כזה שיוכל להלביש שכל עליון כזה דהינו השגתו יתברך שמו לקטן ומרחק כמותו כי כל מה שהחולה נחלה ביותר צריך רופא גדול ביותר על כן אין להאדם לומר די לי אם אהיה מקרב אצל איש נכבד וירא ה' אף, שאינו מפלג במעלה כי הלואי שאהיה מקדם כמהו אל יאמר כן כי אדרבא כפי מה שידע אנש בנפשה גדל פחיתותו וגדל רחוקו שנרחק מאד מהשם יתברך כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו וכמו כן כל מה שיודע בעצמו שהוא מרחק ביותר צריך לבקש לנפשו רופא גדול מאד מאד הגדול במעלה ביותר דהינו שיחזיר ויבקש תמיד לזכות להתקרב להרבי הגדול מאד מאד כנ"ל כי כל מה שהוא קטן ביותר צריך מלמד גדול ביותר כנ"ל
וזהו כל מחלוקת שהיאלשם שמים סופה להתקיים. כי מחלוקת שהיא לשם שמים כמו מחלוקת הלל ושמאי בודאי היא טובה גדולה. כי דייקא עי"ז מתברר כי. שניהם כוונתם לשמים באמת לאמתו. וע"כ באמת ארז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים. וזהו סופה להתקיים, סופה דייקא כי עיקר התגלות האמת הוא בסוף כי בודאי רק בסוף האחרון יתגלה אמתת המחלוקת הזאת איך שניהם דברי אלקים חיים, אע"פ שהם סותרים זה את זה כ"כ זה אוסר וזה מתיר. כי עכשיו בודאי א"א להשיג זאת רק בסוף יתגלה האמת הנעלם הזה וע"כ סופה להתקיים, סופה דייקא כנ"ל. וזה שצעק ר' יוחנן כשנפטר ר"ל רבותא למימר סייעתא וכו' ר"ל הוי מקשה תריסר קושיא וכו' וממילא רווחא שמעתתא וכו'. כי עיקר שלימות האמת הוא דייקא במקום שאין מבינים אותו בפשיטות וכנ"ל. אבל מחלוקת שאינה לש"ש כמו מחלוקת קרח ועדתו אין סופה להתקיים כי סוף כל סוף יתגלה האמת כי שפת אמת תכון לעד וכו'. ואז בודאי הכל ירוצו לעבודאת ה' באמת ולהתקרב לצדיקי אמת אבל אז אין שום מעשה ועובדא וכו'. כי היום לעשותם כתיב ומי שטרח בע"ש בבחי' ימי החול שאז. יש אחיזת השקר והטעות, מי שטרח אז דייקא לברר האמת הוא יאכל בשבת שאז יתגלה האמת לאמתו שהוא עיקר הקיבול שכר וכנ"ל. אבל מי שלא טרח בע"ש והמתין מלהתקרב אל האמת עד שיתגלה האמת לעין כל עד שכל חלוקת הכבוד יהי' אצל האמת, מה יאכל בשבת כי עיקר ביאת האדם לזה העולם הוא לברר האמת מן השקר דייקא כי זה עיקר שלימות האמת כנ"ל.
מִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה.<br />וְתֵדַע שֶׁבַּאֲנָחָה שֶׁנֶּאֱנָח עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ בִּרְיָה חֲדָשָׁה.<br />כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נָח מֵהַנְּשִׁימָה<br />כִּי בְּכָל עֵת הוּא מַנְשִׁים<br />הַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא הֶבֶל וּמַכְנִיס הֶבֶל וְזֶה עִקַּר חִיּוּתוֹ<br />וְהֶבֶל הַזֶּה יֵשׁ לוֹ שׁרֶשׁ לְמַעְלָה.<br />יֵשׁ הֶבֶל טוֹב שֶׁל הַצַּדִּיק וְיֵשׁ הֶבֶל רָע שֶׁל הָרָשָׁע<br />וְהַצַּדִּיק מַמְשִׁיךְ בְּכָל עֵת הֶבֶל. מֵהַקְּדֻשָּׁה<br />וְהָרָשָׁע מַמְשִׁיךְ הֶבֶל מֵהַטומְאָה.<br />נִמְצָא כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה<br />צָרִיךְ לִרְאוֹת שֶׁיַּפְסִיק הֶבֶל הָרָע מִלָּבוֹא בּוֹ.<br />בְּכֵן יַעֲשֶׂה כָּךְ יֵאָנַח<br />וַאֲנָחָה הוּא שֶׁמַּאֲרִיךְ הֶבֶל בְּבִיאָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ וּמַמְשִׁיךְ הַהֶבֶל בְּהוֹסָפָה.<br />וַהֲוֵי הַהוֹסָפָה כְּמוֹ תּוֹסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן, הַיְנוּ כְּמוֹ מִיתָה.<br />כְּמוֹ שֶׁקּדֶם מִיתָה נִתּוֹסָף בָּאָדָם הָרוּחַ<br />וְאַחַר כָּךְ מֵת וְהוֹלֵךְ מִמֶּנּוּ הָרוּחַ<br />כֵּן כְּשֶׁנֶּאֱנָח נִתּוֹסֵף בּוֹ הַהֶבֶל וְאַחַר כָּךְ נִפְסָק מִן הַהֶבֶל<br />הַיְנוּ שֶׁמַּתִּיר אֶת עַצְמוֹ מִקַּו הַהֶבֶל הַטומְאָה וּמְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ לְקַו הַהֶבֶל הַטָּהוֹר<br />וּמְקַבֵּל הֶבֶל וְחִיּוּת מֵהֶבֶל הַטָּהוֹר.
(1) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן יג אות ד <br />[ד] ועל ידי המשכת התורה נמשך השגחה, כי התורה היא טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות), שהם תלת גונין דעינא, ובת עין. וזה שמתחלת התורה ב'בראשית' (תקוני זהר דף יח:):<br />תמן ראשי, תמן בת. ראשי "אלה ראשי בית אבתם" (שמות ו), שהאבות הם תלת גונין דעינא; תמן בת דא בת עין. נמצא, כשחכם מביא תורה כנ"ל, נמצא שמביא כח הראות של השגחת השם יתברך עלינו; וכל אחד, כפי קרובו אל התורה, כן השגחת השם יתברך עליו. כי עקר כח הראות, מחמת שמכה בדבר הנראה, וחוזר כח הראות מחמת ההכאה לעינים, ונצטיר הדבר הנראה בעינים, ואז העינים רואים את הדבר הנראה, כי הראות מביא את הדבר לתוך העינים. אבל כשהדבר הנראה הוא רחוק, אז קדם שיגיע כח הראות להדבר הנראה, מתפזר בתוך האויר ונתעכר, ואין מגיע בהכאה על הדבר, ועל ידי זה אין חוזר הראות לעינים, ואז אין העינים רואין, כי עקר הראות הוא מחמת ההכאה:<br />וזה (תהלים פ): "שוב נא הבט משמים וראה" שישוב *הבטה* שמביט משמים עלינו, ישוב על ידי ההכאה, ישוב הראות לעיניו, ואז: 'וראה', כי הראיה על ידי השבת ההבטה. וזה בחינת:<br />"והחיות רצוא ושוב"; והחיות היינו התורה, שהיא החיים, 'רצוא' בבחינת הבטה מעלא לתתא, 'ושוב' בבחינת הכאת הראות בדבר הנראה, ונחזר לעינים ונצטיר בעינים, כי העינים הם כמראה לטושה, שנתראה בהם כל דבר שעומד כנגדו. ועל ידי שאנחנו קרובים אל התורה, נמצא שאנחנו קרובים אל הראות, ועל ידי זה כח הראות נחזר לעיניו, ונתראים ונצטירים אנחנו בעיניו:
אבל טל הוא בחינת אור האמת שיורד מלמעלה לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים כי בחינת פסח ויציאת מצרים הוא בכל אדם ובכל זמן בשל שנה ושנה וגם בכל יום ויום יש בו בחינת פסח ויציאת מצרים ועל כן צריכין להזכיר יציאת מצרים בכל יום כמו שכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך כי כל ההרהור וההתעוררות העליון הבא מלמעלה על כל אדם בכל יום ויום זהו בחינת ההארה של יציאת מצרים שהוא הארה עליונה. שלא בהדרגה קודם אתערותא דלתתא ראוי כי זה הדבר נעשה בכל דור ובכל שנה ובל יום בכלל ובפרט כי השם יתברך מסבב עם האדם בכמה סיסבות להחזירו בתשובה לזכותו לחיים עולם הנצחי והכל מה שהשם יתברך שולח על האדם מתחילה התעוררות עדלהתעורר בתשובה ולילך בדרכי ה' זהו בחינת יציאת מצרים שבא ההארה מלמעלה שלא בהדרגה בלי התעוררות תחתון כראוי וכל זה כדי שיצא מגלותו הקשה אבל אחר כך כשמתחיל לילך בדרכי ה' אחר כך נוטלין ממנו ההארה הזאת ומניחין אותו שילך בעמו בהדרגה כסדר מיום אל יום. וצריך אחר כך התחזקות מחדש. ועל כן אין תוקף כתחלת החסידות מחמת שאז מתלהב בהתהבות גדול מחמת אור ההתעוררות העליון שבא עליו. אבל העיקר הוא שאחר כך כשנסתלק ממנו זה האור העליון ומניחין אותו שילך מעצמו שאז יתגבר להתחזק בעבודתו יתברך מיום אל יום בהדרגה כסדר. (וכמובא המשל בשם הבעל שם טוב זצוק"ל כמו תינוק כשמתחיל לילך שבתחלה מוליכין אותו ואחר כך מניחין. אותו שילך מעצמו
ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן סב אות ו <br />כי עקר טעותם של הרחוקים מאמונת השם יתברך, מחמת שעקר ידיעת אלקותו אינו אלא מגלוי על הסתום. ומחמת שרואים מגלוי, שהנהגת העולם הוא על ידי מערכת המזלות, נפלו בטעויות, כל אחד לפי טעותו. ויש חושבים שהכל על פי הטבע, עולם כמנהגו נוהג. ויש חושבים שצריך לעבד את האמצעי, כמו שטעו בעגל, שרצו לעשות את העגל אמצעי, בינם לבין השם יתברך, שאמרו: "אשר ילכו לפנינו" (שמות ל"ב), בחינת אמצעי. ובטעויות כזה, רבים נכשלים. ועושים את הסבות אמצעי, בינם לבין השם יתברך. היינו שמאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם כן באמצעי, ואומרים שצריך לסבות. היינו שמאמינים למשל בהסבה של פרנסה, שהוא המשא ומתן, ואומרים הסבה של משא ומתן עקר. כאלו חס ושלום, בלא הסבה של משא ומתן, אין יכלת ביד השם יתברך לתן להם פרנסה. ובהסבה של הרפואה, שהוא סמים, עושים מהם עקר, כאלו, חס ושלום, בלי הסמים, אין יכלת ביד השם יתברך לרפא. ואין הדבר כן, כי הקדוש ברוך הוא סבת כל הסבות ועלת כל העלות, ואין צריך לשום סבה. ועסקנו באלו הסבות, צריך להאמין בהשם יתברך לבד, ולא לעשות מהסבות עקר:<br />וכשהצדיק מבטל בתפלתו איזה חיוב של מערכת המזלות, אזי נתידע מהגלוי על הסתום, שיש אלקי נמצא, שהוא שומע תפלת הצדיק, ומשדד המערכות ומשנה הטבע. וכל זה יהיה לעתיד, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים ס"ח): 'עתידים צדיקים להחיות את המתים', ושאר נפלאות:
(2) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן יח אות ב <br />[ב] ודע, שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא. ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם, כי זאת התכלית עליו נאמר (ישעיהו ס"ד): "עין לא ראתה וכו'". אבל הצדיקים באמת, גם הם יכולים לתפס במחשבתם תכלית עולם הבא. וכל אחד ואחד מישראל, לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק, כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית, כפי הפרת הכעס ברחמנות. היינו כשבא אדם לכלל כעס, לא יפעל בכעסו שום אכזריות, ואדרבא, ימתיק הכעס ברחמנות, בבחינת: "ברגז רחם תזכור" (חבקוק ג), ועל ידי זה נעשה עטרה לענוים, הבורחים מכבוד ושררה ועושין עצמן כשירים, וכשנתעטרין בעטרה של *רחמנות*, *בבחינות* (תהלים ק"ג): "המעטרכי חסד ורחמים", אזי מקבלין את הכבוד והשררה בעל כרחם. וזה בחינות (ישעיהו כ"ח): "עטרת צבי לשאר עמו" 'למי שמשים עצמו כשירים' (מגלה ט"ו:):<br />כי זה שהצדיק בורח מהשררה והכבוד ואינו רוצה להנהיג את העולם, זאת המחשבה בא להם מבחינת הסתרת פני השם, על ידי מעוט אמונה שיש בישראל, כי לפי רב הכפירה, חס ושלום, כן הסתרת פני השם, ואין רוצה להנהיג אותם. וההסתרה הזאת היא בחינות כעסו וחרון אפו, הבא על ידי עבודת אלילים, כמאמר: כל זמן שיש עבודת אלילים בעולם, חרון אף בעולם (ספרי פרשת ראה). ואפילו כשאין עבודת אלילים בעולם, אלא שהאמונה אין כל כך בשלמות, אז גם כן החרון אף והסתרתו לפי התמעטות האמונה. ומחמת שחרון אפו כרגע, כמו שכתוב (תהלים ל): "כי רגע באפו", על ידי זה אין נרגש, אלא כשיש עבודת אלילים בעולם; אבל בלא עבודת אלילים, אלא בחסרון משלמות אמונה, אזי בודאי אינו נרגש מעט החרון אף שבחלק הרגע, ואין נכר הסתרת פני השם. אבל ההשתלשלות של החרון אף כשבא להצדיקים, אזי מסתירים פניהם מהעולם ואינם רוצים להנהיג את העולם. ומחמת שהחרון אף הוא מעט מן המעט מחלק הרגע, על ידי זה אינם תולים הסתרת פניהם ברגז, אלא תולים הסתרת פניהם בקטנותם, ועושים עצמן כשירים ואומרים שאינם ראויין להנהיג העולם. ובאמת גם הם אינם <br />(2) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן יח אות ב <br />יודעים ומרגישים את החרון אף, כי הוא מעט מן המעט:<br />וזהו: כשהקטין משה את עצמו מלילך למצרים ולהיות מנהיג, אמר (שמות ג): "מי אנכי כי אלך אל פרעה", ושאר דבריו כתוב (שם ד): "ויחר אף ה' במשה", פרוש: זאת ההקטנה שלא רצה להיות מנהיג, זה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה' כנ"ל. אבל על ידי שנמתק הרגז והחרון אף על ידי רחמנות כנ"ל, אז נמתק החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות, ואז הרחמנות גובר עליהם, ומרחמים על העולם ונתרצים בהנהגתו, ומקבלים על עצמן השררה של ההנהגה, ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם, בבחינת (ישעיהו מ"ט): "כי מרחמם ינהגם". נמצא שזאת הרחמנות היא עטרתם, שמעטר אותם במדת מלכות ומנהיג:<br />וזה בחינות: קרטליתא דמקבעי בה אבנים טובות. קרטליתא פרש רש"י: 'ארגז'. ארגז זה בחינות רגז הנ"ל, 'ואבנים טובות' זה בחינות עטרה הנ"ל, בחינות רחמנות הנ"ל. והדרי לה מיני דכורי דמקרי בירשא זה בחינות אמונה, כמאמר (מגלה י:):<br />"תחת הנעצוץ יעלה ברוש", זה מרדכי; ונקרא יהודי, על שם שכפר בעבודת אלילים, כמאמר (שם י"ג): 'כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי':
(1-2) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן רפב <br />דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה *מעט* *טוב*, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו *מעט* *טוב*, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים ל"ז): "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו ועוד מעט ואין רשע, שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה, וזהו ועוד מעט ואין רשע, על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על ידי זה והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל, והבן:
(3) ליקוטי מוהר"ן מהדורא תנינא סימן צה <br />לענין *התבודדות* ושיחה בינו לבין קונו ואמירת תהלים ותחינות ובקשות, טוב מאד כשזוכין לאמרם בלב שלם באמת, עד שיזכה לבכות לפני השם יתברך, כבן הבוכה לפני אביו. אבל אמר, שכשהאדם אומר תחנות ובקשות וחושב בלבו ומצפה שיבכה, זאת המחשבה אינה טובה, והיא מבלבלת גם כן את דעתו, כי מחמת זה אינו יכול לומר הבקשות בלב שלם בשלמות. כי צריכין בשעת אמירת תחנות ובקשות להרחיק מעצמו כל מיני מחשבות חוץ שבעולם, רק לכון דעתו אל הדבורים, שהוא מדבר לפני השם יתברך, כאשר ידבר איש אל רעהו, ואז ממילא בקל יתעורר לבו, עד שיבוא לבכיה גדולה באמת. אבל כשחושב ומצפה על זה שיבכה, אזי זה וזה אינו עולה בידו, כי האמירה בעצמה נתבלבלה על ידנו, זכרונם לברכה (ברכות לב), 'שתפלה צריך חזוק', כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", ופרש רש"י 'ואם לא תתקבל תפלתך, חזר וקוה. וכן לעולם, עד ישקיף וירא ה' משמים':<br />וכבר מבאר זאת בדברינו כמה פעמים. אך צריכין לכפל ולשנות זאת ולזכר זאת בכל יום ויום, כי יש כמה וכמה מיני חלישות ובלבולים על זה בלי שעור, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. על כן צריכין לחזר זאת אלפים פעמים, כדי שיתחזק ויתאמץ לעמד על עמדו, להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד, שיקרבהו לעבודתו, יהיה איך שיהיה. "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. כי לא יטש ה' את עמו ונחלתו לא יעזב. חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו":
(1) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן רעט <br />דע שיש שאומרים תורה מלמטה למעלה, והיא מלמטה רחבה מאד, שלמטה מרחיבין הדבר ומגדילין אותו מאד ולמעלה הוא קצר, והולך ומקצר ועולה עד שלמעלה מעלה הוא קצר מאד מאד, כי למעלה לא נשאר ממנה כלום, רק מעט מעט כי בודאי יש שם איזה ניצוץ הקדוש. אבל יש להפך שאומרים תורה מלמעלה למטה, ושם למעלה היא רחבה מאד מאד, וכל מה שיורדת למטה מתקצרת ויורדת, עד שלמטה היא קצרה מאד. והיא רק מעט מעט למטה, אבל למעלה היא רחבה מאד: וכן בהתעוררות מלמטה, צריך שיהיה מלמטה קצר, בבחינות (תהלים ס"ו): "ודבר פי בצר לי", בבחינת *שופר*, שהרחב הוא *למעלה* והקצר הוא למטה אצל הפה. וזה בחינות "ודבר פי בצר לי", היינו שיהיה הצד הצר והקצר אלי, אצל פי, בבחינות שופר כנ"ל, וכמו שמצינו אצל דוד בכל תפלותיו, שההתחלה היה מן המצר והדחק, שהיה צר לו מאד, כגון מחמת שנפל עליו צרות אבשלום או צרת נבל וכדומה, ואחר כך בא באותו תפלה לתוך רוח הקדש:
אֲבָל גַּם בְּהַלִּמּוּדִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל חָכְמַת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה יֵשׁ כַּמָּה חִלּוּקִים, כִּי יֵשׁ שֶׁלִּמּוּדוֹ בְּגַסּוּת כָּזֶה וּבְמחַ פָּגוּם וּמְקֻלְקָל כָּזֶה. וְהוּא רָחוֹק מִצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים מְאד,. אַדְּרַבָּא, הוּא חוֹלֵק וּמִתְנַגֵּד עֲלֵיהֶם הַרְבֵּה עַד שֶׁנֶּאֱמַר עַל לִמּוּדוֹ לא זָכָה נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מָוֶת, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה<br />עַל פָּסוּק: וְשַׂמְתֶּם. זָכָה נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, לא זָכָה נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מָוֶת. וּמִלִּמּוּדִים כָּאֵלּוּ נוֹפְלִים הַרְבֵּה בִּבְאֵר שַׁחַת לִלְמד חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת כַּאֲשֶׁר מָצוּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים הַרְבֵּה לוֹמְדֵי תּוֹרָה שֶׁעָסְקוּ בְּלִמּוּדֵי חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת שֶׁנִּתְעוּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְעוּ רַחֲמָנָא לִצְלַן. כַּמְבאָר הַצְּעָקוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְהַמָּרוֹת עַל זֶה בְּכַמָּה וְכַמָּה סְפָרִים קְדוֹשִׁים<br />אַךְ אֲפִלּוּ הָעוֹסְקִים בְּחָכְמוֹת הַתּוֹרָה וּבְפִלְפּוּלָא לְשֵׁם שָׁמַיִם כִּי חָדֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּפִלְפּוּלָא<br />אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה עִקַּר הַתַּכְלִית, כִּי הָעִקָּר הוּא לַאֲסוּקֵי שְׁמַעַתְּתָא אַלִּבָּא דְּהִלְכְתָא כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּהַקַּדְמוֹנִים<br />שֶׁנִּתְרַחֲקוּ מֵהַפִּלְפּוּל שֶׁל הֶבֶל רַק יָרְדוּ לְעמֶק הַהֲלָכָה לַאֲסוּקֵי שְׁמַעַתְּתָא אַלִּבָּא דְּהִלְכְתָא. אֲבָל אֲפִלּוּ הָעוֹסְקִים בָּזֶה בֶּאֱמֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם שֶׁבְּוַדַּאי אַשְׁרֵי לָהֶם אַשְׁרֵי חֶלְקָם, אֲבָל עֲדַיִן אֵין זֶה תַּכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, כִּי עִקַּר הַתַּכְלִית בִּשְׁלֵמוּת הוּא הַלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ שֶׁמֵּבִיא לִידֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמִדּוֹת יְשָׁרוֹת וְלָשׁוּב מֵעֲבֵרוֹת לְהַצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל מֵהָעֲווֹנוֹת שֶׁזֶּה עִקַּר הָרַחֲמָנוּת. עַל יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, כִּי לא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה
וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה תָּלוּי בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וּלְבָבוֹ יָבִין וְשָׁב"<br />וְזֶה בְּחִינַת: מִי זאת עוֹלָה<br />מִי עִם זאת עוֹלָה<br />עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה<br />עֲלִיָּתָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה!!<br /> אך עיקר התשובה זוכין רק ע"י אמת כי מאחר שכבר נתרחק ע"י עונותיו מהשי"ת בודאי קשה לו לשוב ובפרט אם ח"ו הרבה לפשוע. אך עיקר תיקונו אם רוצה לחוס על עצמו למלט נפשו מני שחת הוא רק ע"י האמת שיסתכל רק על האמת לאמתו ויבחור רק באמת ולא יטעה את עצמו ח"ו וע"י האמת יזכה לידע שגם שם במקומו מאירה השגחתו ית' כ"ש בכל מקום עיני ... בביהמ"ק היו מתכפרין כל העונות כי עיקר פגם כל העונות הוא שנפרדין מאחדותו ית' ח"ו ואז צריך צדיק גדול ביותר שיוכל להמשיך גם עליו אור האמת שהוא בחי' השגחה ועי"ז יזכה גם הוא לשוב אליו ית' כי עיקר התשובה ע"י האמת כנ"ל.
וְזֶהוּ בְּחִינַת: 'גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד'<br />וְזֶה: 'גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת הַגְּאֻלָּה'<br />כִּי לֶעָתִיד לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת יִתְגַּלֶּה אוֹרַיְתָא דְּעַתִּיקָא סְתִימָאָה<br />"אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'" עַל ה' דַּיְקָא, הוּא עַתִּיקָא סְתִימָאָה<br />וְזֶה עִקַּר ענֶג שַׁבָּת: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלקֶיך"<br />גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה<br />כְּשֶׁמַּעֲלֶה תְּשׁוּבָה מִבְּחִינַת אֶת הַמָּאוֹר הַקָּטן<br />מִבְּחִינַת 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה'<br />"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה"<br />שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד<br />הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי זֶה יַגִּיעַ וְיַשִּׂיג אוֹרַיְתָא דְּעַתִּיקָא סְתִימָאָה<br />וְזֶה 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד', שֶׁמְּכַסִּין אוֹתָהּ "וּכְבָשִׂים לִלְבוּשֶׁך"<br />דְּבָרִים שֶׁהֵם כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל. עוֹלָם יִהְיוּ תַּחַת לְבוּשֶׁך<br />"כְּבוֹד אֱלהִים הַסְתֵּר דָּבָר"<br />וְזֶה 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד'<br />שֶׁמְּכַסִּין מִפְּנֵי כְּבוֹד אֱלהִים, וְאַתָּה תַּגִּיעַ וְתַשִּׂיג אוֹתָה<br />וְזֶה בְּחִינַת בְּרֵאשִׁית, בֵּי"ת רֵאשִׁית<br />הַיְנוּ שְׁנֵי רֵאשִׁית<br />וְהֵם ראשׁ הַשָּׁנָה וְנִיסָן<br />שֶׁגַּם נִיסָן הוּא ראשׁ הַשָּׁנָה<br />'וְהִיא נִקְרֵאת קַבָּלָה, כַּד אִיהִי בֵּין תְּרֵין דְּרוֹעִין דְּמַלְכָּא'<br />וּ'תְרֵין דְּרוֹעִין', הֵם תִּשְׁרֵי וְנִיסָן<br />וְהֵם יְמֵי תְּשׁוּבָה, כִּי בָּם הוּא יְמֵי תְּשׁוּבָה<br />וְאֵין הַגְּאֻלָּה אֶלָּא עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל" וְכוּ'
ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן סב אות ו <br />כי עקר טעותם של הרחוקים מאמונת השם יתברך, מחמת שעקר ידיעת אלקותו אינו אלא מגלוי על הסתום. ומחמת שרואים מגלוי, שהנהגת העולם הוא על ידי מערכת המזלות, נפלו בטעויות, כל אחד לפי טעותו. ויש חושבים שהכל על פי הטבע, עולם כמנהגו נוהג. ויש חושבים שצריך לעבד את האמצעי, כמו שטעו בעגל, שרצו לעשות את העגל אמצעי, בינם לבין השם יתברך, שאמרו: "אשר ילכו לפנינו" (שמות ל"ב), בחינת אמצעי. ובטעויות כזה, רבים נכשלים. ועושים את הסבות אמצעי, בינם לבין השם יתברך. היינו שמאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם כן באמצעי, ואומרים שצריך לסבות. היינו שמאמינים למשל בהסבה של פרנסה, שהוא המשא ומתן, ואומרים הסבה של משא ומתן עקר. כאלו חס ושלום, בלא הסבה של משא ומתן, אין יכלת ביד השם יתברך לתן להם פרנסה. ובהסבה של הרפואה, שהוא סמים, עושים מהם עקר, כאלו, חס ושלום, בלי הסמים, אין יכלת ביד השם יתברך לרפא. ואין הדבר כן, כי הקדוש ברוך הוא סבת כל הסבות ועלת כל העלות, ואין צריך לשום סבה. ועסקנו באלו הסבות, צריך להאמין בהשם יתברך לבד, ולא לעשות מהסבות עקר:<br />וכשהצדיק מבטל בתפלתו איזה חיוב של מערכת המזלות, אזי נתידע מהגלוי על הסתום, שיש אלקי נמצא, שהוא שומע תפלת הצדיק, ומשדד המערכות ומשנה הטבע. וכל זה יהיה לעתיד, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים ס"ח): 'עתידים צדיקים להחיות את המתים', ושאר נפלאות:
ספר המידות - ערך אמת <br />א. מי שרוצה לדבק את עצמו בהשם יתברך, עד שילך במחשבתו מהיכל אל היכל ויראה את ההיכלות בעיני השכל, ישמר את עצמו מלומר שקר אפלו בטעות:<br />ב. מותר לשנות בדבר השלום:<br />ג. כת שקרים אינם מקבלים פני השכינה:<br />ד. שרי להו לצדיקיא לסגואי ברמאותא עם רמאי:<br />ה. כל המוסיף גורע:<br />ו. על ידי שקר באים הרהורי עבודה זרה:<br />ז. על ידי אמת לא ימות קדם זמנו הקצוב:<br />ח. מרוח פיו של השקרן נעשה היצר הרע, וכשיבוא משיח אז לא יהיה שקר, ובשביל זה לא יהיה יצר הרע בעולם:<br />ט. מי שהוא איש אמת, אזי הוא מכיר באחר, אם אחר דובר שקר אם לאו:<br />י. הסימן של השקר - כשלא יסכימו עליו רבים, והוא משלשה שהקדוש ברוך הוא שונאן:<br />יא. עשיר מכחש - אין הדעת סובלו והוא נבזה בעיני עצמו:<br />יב. תקון לפה - שיתן צדקה:<br />יג. על ידי אמת העולם נשמר מכל הזקות:<br />יד. על ידי חנופה בא לשקר:<br />טו. מי שנותן צדקה שכרו שיזכה לאמת:<br />טז. השקרן שונא עניוות:<br />יז. אדם נכר על ידי משרתיו, אם הוא אוהב שקר כי זה בזה תלוי. לפעמים משרתיו נופלים לעברות על ידי שהוא שקרן, ולפעמים הוא נופל לשקר על ידי משרתיו, שאינם הגונים:<br />יח. כשאין אמת אין חסד. גם אינו יכול לעשות [חסד] עם בני אדם:<br />יט. השקר מעכב את הישועה, כי השקר מגלה עוונותיו, כדי שלא יושיעו לו:<br />כ. האמת הוא פודה מכל הצרות:<br /><br />ספר המידות - ערך אמת <br />כא. טוב לאדם שימות, משיחיה ויהיה שקרן בעיני בני אדם:<br />כב. כשיש אמת יש שלום:<br />כג. מי שרחוק מאמת, רחוק מצדקה:<br />כד. על ידי אמת נשמר אות ברית:<br />כה. על ידי אמת יזכה לשם עולם:<br />כו. איש ואשה שרגילין לומר שקר, הבנים שלהם יהיו מתנגדים גם יהיו פוגמים בברית:<br />כז. השקר בא על ידי שמקבל על עצמו פחד מבני אדם:<br />כח. על ידי השקר שוכחין את הקדוש ברוך הוא:<br />כט. מי שאין לו בטחון, הוא דובר שקרים, ועל ידי שקרים אין יכול לבטח באמת:<br />ל. לפי הרחוק מאמת כן מחזיק את הסור מרע לשוטה:<br />לא. מי שרוצה לסור מרע, ורואה שאין אמת בעולם, עושה עצמו כשוטה:<br />לב. מי שאינו אומר שקר, הקדוש ברוך הוא מושיע לו בעת צרתו גם בנים יהיו לו:<br />לג. על ידי דבור שוא בא מכות בנים:<br />לד. מי שמקושר לשוא, בא לשכחה:<br />לה. על ידי שקר בא לנאוף, ומחזיק ידי מרעים, שלא יחזרו בתשובה:<br />לו. על ידי שקרים אין לו רפואה אפלו בהרבה רפואות:<br />לז. מי שדובר כזבים נופל בחרב. גם נעשה שוטה:<br />לח. על ידי יראה בא לאמת:<br />לט. מי ששומר את עצמו משקר, הוא מנצח תמיד:<br />מ. מותר לשנות, כדי להציל את עצמו:
על פי מה שכתב רבינו ז"ל במאמר המתחיל תהומות יכסיומו וכו' עייןשם כל המאמר. וכלל שהתפילה הוא בחינת אמונה בחינת נסים למעלה מהטבע בחינת ארץ ישראל. בחינת יעקב ובניו. כי י"ב נוסחאות התפילה כנגד י"ב שבטי בני יעקב וכו' עיין שם. אבל כשאדם עומד להתפלל באין עליו מחשבות ובלבולים ונשאר בחשך ואין יכול להתפלל. ועיקר העצה לזה כשהאדם רואה שמבלבלין אותו מאד מאד מתפילתו ועבודתו. ואין לו שום עצה ותחבולה להמלט מהם. אזי עיקר עצתו. הוא רק אמת. דהיינו שתראה שיצאו הדיבורים מפיך באמת. ואפילו לפי מדריגתך במקום שאתה שם על כל פנים תראה שיצא הדיבור מפיך באמת כי הדיבור שיצא באמת הוא מאיר לו לצאת מהחשך. כי באמת יש פתחים הרבה בהחשך וכו' עיין שם רק שהכסיל בחושך הולך ואין רואה הפתח. ואמת הוא רור השם יתברך בעצמו. ועל כן על ידי הדיבור שמדבר באמת לפי מדריגתו ל ידי זה האמת מאיר לו השם יתברך כביכול איך לצאת מהחשך שהוא ניצוד בו בבחינת פתח דבריך יאיר. וזה הצהר תעשה לתיבה.
(1) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן קעג <br />על ידי הכתב יכול הצדיק האמת להכיר הנפש ופנימיות הנפש *של* *הכותב*, והאמונה ושרש האמונה שלו, כי יש בחינת שרש האמונה, כי האמונה בעצמה יש לה חיות ושורש, דהיינו שיש עולם אמונה שמשם נלקח האמונה, ועולם האמונה יש לו גם כן אמונה בהשם יתברך, וזה בחינת שרש האמונה שהיא בחינת פנימיות האמונה, והיא בחינת פנימיות הנפש, כי הנפש והאמונה הם בחינה אחת כמו שכתוב (ישעיה כ"ו): "נפשי אויתיך בלילה", וכתיב (תהלים צ"ב): "ואמונתך בלילות", ועל ידי הכתב אפשר להכיר הנפש ופנימיות הנפש שהיא בחינת פנימיות האמונה כנ"ל, בבחינת "אנכי" שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת קה): 'אנא נפשי כתבית יהבית' היינו שהכותב נותן נפשו בתוך הכתב וגם פנימיות נפשו, כי איתא בזהר הקדוש 'אנ"י נוטריקון א'נא נ'פשי י'הבית דא שכינתא חיצוניות אנכי דא שכינתא פנימיות' נמצא שהכ"ף מרמז על בחינת שכינתא פנימיות. וכן איתא ב"עץ חיים" לענין התלבשות העולמות שהכתר היא פנימיות הנפש, והכ"ף היא בחינת כתר כמובא לעיל:<br />והדבור שמדבר עם הצדיק האמתי הוא במעלה גדולה מהכתב, כי הכתב אינו רק פעולת הנפש, ומתוך הפעולה יכול הצדיק להבין מהות הנפש, והדבור הוא הנפש בעצמו, כמו שכתוב (שיר השירים ח): "נפשי יצאה בדברו", ואף על פי שהדבור הוא דבר שאין בו ממש, אף על פי כן מחמת שהוא צדיק אמת, והדבור הוא מהות הנפש בעצמה, על כן יכול לראות מהות הנפש בעצמה:
(3) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן רפג <br />(שמעתי בשמו איזה דברים יקרים מתורה נפלא, אך כפי הנראה שחסר מהם הרבה, אך אף על פי כן ארשם מה ששמעתי):<br />דע כי יש *שני* *צדיקים* שהם משרש אחד, ואף על פי כן יש ביניהם מחלקת, זה מחמת שאחד משנה מדתו שבשרשו, וזה בחינת מחלקת שבין שאול ודוד, כי כתיב (תהלים כ"ג): "אך טוב וחסד ירדפוני". ואיתא בזהר הקדוש (תרומה קס"ח): 'היינו טוב היינו חסד, אלא טוב טובה כליל בגוה. חסד דאתפשט לבר', וזה בחינת שני צדיקים ששניהם משרש אחד, רק שזה בחינת טוב 'שטובה כליל בגוה'. דהיינו שאינו מגלה תורתו לאחרים, והשני הוא בחינת חסד דאתפשט לבר, שמגלה תורתו לאחרים, שזהו בחינת חסד בחינת: "ותורת חסד על לשונה" (עין סוכה מט:): ועל ידי זה יש ביניהם מחלקת:<br />וזה בחינת המחלקת שהיה בין שאול ודוד, ששניהם היו צדיקים גדולים, ואף על פי כן היה ביניהם מחלקת, היינו מחמת בחינות הנ"ל, כי זה היה בחינת טוב, וזה היה בחינת חסד, כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין נג): 'דוד דגלי מסכתא' כתיב בה: "יראיך יראוני וישמחו", 'שאול דלא גלי מסכתא' כתיב בה: "אל כל אשר יפנה ירשיע", היינו כנ"ל. כי 'שאול דלא גלי מסכתא', זהו בחינת טוב. 'דטובה גניז בגוה'. אבל דוד דגלי מסכתא, שהיה מלמד תורתו לרבים, זהו בחינת חסד דאתפשט לבר, בחינת "ותורת חסד על לשונה", ומחמת זה היה ביניהם מחלוקת:<br />כי 'המחלקת הוא בחינת רעמים' כמובא במקום אחר (בסימן נ"ו), ואיתא שהרעמים נעשין על ידי שיוצאין אדים חמים כמו אש, והעננים שואבין אותן האדים חמים ומחמת ששואבין אותם האדים הרבה עד שאין יכולין להחזיקם בתוכם, על ידי זה נבקע הענן ומזה נעשין רעמים, וזה בחינת מחלקת הנ"ל, כי מחמת שהתורה שהיא בחינת אש, כמו שכתוב (ירמיה כ"ג):<br />"הלא כה דברי כאש" וכו', היא עצורה בלבו כאש בוערת, מחמת שאינו מגלה אותה, על ידי זה בוקעת ויוצאת בבחינת רעמים, שהוא בחינת מחלוקת כנ"ל:<br /><br />(3) ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן רפג <br />וזה בחינת (עבודה זרה י"ט): 'שיחתן של תלמידי חכמים צריכין למוד', היינו כל השיחות של התלמידי חכמים שמשיחין וחולקין זה על זה, לזה צריכין למוד, כי עקר המחלקת הוא מחמת חסרון הלמוד, מחמת שאין מלמד תורתו לאחרים וטובה גניז בגוה כנ"ל:<br />נמצא שהמחלקת של צדיקים, הוא נמשך מהתורה כנ"ל. אבל יש מחלקת של הרשעים שאינו נמשך מהתורה כלל, וזהו שהיה קובל דוד לפני השם יתברך. (תהלים קי"ט): "כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך", שהם משיחין וחולקין עלי שלא על פי התורה כלל:<br />וזה שבקש דוד (שם כ"ג): "אך טוב וחסד ירדפוני", שבכל עת שיהיה עלי רדיפות ומחלקת שיהיה המחלקת רק משם, מבחינת טוב וחסד כנ"ל:
