בְּעִנְיַן הַהַכְנָעָה טוֹעִים הָעוֹלָם הַרְבֵּה כִּי הֲלֹא כַּמָּה אָנוּ מְיַגְּעִין עַצְמֵנוּ בַּעֲבוֹדוֹת וּבִתְפִלָּה כְּדֵי לָצֵאת מִמֹּחִין דְּקַטְנוּת לְמֹחִין דְּגַדְלוּת, וְאִם־כֵּן אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַהַכְנָעָה בִּפְשִׁיטוּת, כִּי אִם־כֵּן הוּא נִכְנָס לְקַטְנוּת, וְעַל־כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה דַּעַת, וְעַל־כֵּן לָאו כָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת עָנָו כָּרָאוּי, רַק מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הוּא הָיָה עָנָו מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר יב). וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה קָרְאוּ לַעֲנָוָה שֶׁאֵינוֹ כָּרָאוּי – חֲנֻפָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה מא:) עַל יִרְמְיָה הַנָּבִיא, שֶׁהָיָה עָנָו נֶגֶד הַנְּבִיא־שֶׁקֶר חֲנַנְיָה, וְאָמַר לוֹ בְּהַכְנָעָה: אָמֵן, כֵּן יַעֲשֶׂה ה’; וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל זֶה: כָּל הַמַּחֲנִיף וְכוּ’ לַסּוֹף נוֹפֵל בְּיַד בְּנוֹ וְכוּ’:
