א. מִמַּה שֶּׁאַתָּה אוֹכֵל תְּשַׁיֵּר, כְּדֵי שֶׁיָּחוּל בִּרְכַּת הַשֵּׁם בִּמְזוֹנוֹתֶיךָ.
ב. שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְטַהֵר לוֹ מִכָּל עֲווֹנוֹתָיו.
ג. שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְזַכֶּה לוֹ לְעָלְמָא דְּאָתֵי וּמְזַכֶּה לְפַרְנָסָה, וְהוּא רָשׁוּם לְטוֹב לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא, וּמְזַכֶּה לֵהּ לְאִתּוֹסָפָא לֵהּ כּחַ וּגְבוּרָה בְּשָׁעָה שֶׁאִצְטָרִיךְ לֵהּ.
ד. בַּעֲווֹן עִנּוּי הַדִּין וְעִוּוּת וְקִלְקוּל הַדִּין וּבִטּוּל תּוֹרָה -בַּצּרֶת בָּא, וּבְנֵי-אָדָם אוֹכְלִים וְאֵינָם שְׂבֵעִים וְאוֹכְלִים לַחְמָם בַּמִּשְׁקָל.
ה. כְּשֶׁאוֹכֵל קְצָת, לִבּוֹ נִמְשָׁךְ יוֹתֵר אַחַר אֲכִילָה, מִמִּי שֶׁלּא אָכַל כְּלָל וְנִתְיָאֵשׁ מִלֶּאֱכל.
ו. מִפְּנֵי מַה נִּתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדָּה שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע.
ז. מִזְבֵּחַ מֵזִיחַ גְּזֵרוֹת רָעוֹת וּמְכַפֵּר עֲווֹנוֹת וּמֵזִין וּמְחַבֵּב. וְהַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לַמִּזְבֵּחַ.
ח. הָאוֹכֵל בְּלא נְטִילַת יָדַיִם, כְּאִלּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה, וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם, נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם.
ט. אֵין שׁוֹתִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים.
א. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ צֶלֶם-אֱלקִים, עַל-יְדֵי אֲכִילָתוֹ דָּבָר מִן הַחַי נִתְעַלֶּה וְכֵן לְהֵפֶךְ.
ב. אֲכִילַת הַדָּגִים מְעוֹרְרִין תַּאֲוַת הַזִּוּוּג.
ג. עַל-יְדֵי בִּרְכַּת-הַמָּזוֹן נִתְוַדַּע הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם.
ד. עַל-יְדֵי בִּרְכַּת-הַמָּזוֹן נִתְיַשֵּׁב הַמַּלְכוּת מִן הַמְּרִיבוֹת וְהַמִּלְחָמוֹת.
ה. מִי שֶׁלִּמּוּדוֹ בַּתּוֹרָה בְּמחִין זַכִּים, שֶׁאֲכִילָתוֹ כָּל-כָּךְ בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁנִּזּוֹן מִמָּזוֹן שֶׁהַמַּלְאָכִים נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ, עַל-יְדֵי זֶה שֹוֹנְאָיו נִדּוֹנִין בְּחֶנֶק. וְסִימָן לַדָּבָר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבּקֶר", "וּבַבּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל", "וַיְהִי בְּאַשְׁמרֶת הַבּקֶר".
(פֵּרוּשׁ סִימָן זֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, כִּי "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבּקֶר" נֶאֱמַר בְּמַתַּן-תּוֹרָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁמְבאָר לְעֵיל, מִי שֶׁלִּמּוּדוֹ בְּמחִין זַכִּים. "וּבַבּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל" נֶאֱמַר בַּמָּן, שֶׁהוּא מָזוֹן שֶׁהַמַּלְאָכִים נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. "וַיְהִי בְּאַשְׁמרֶת הַבּקֶר" נֶאֱמַר בִּקְרִיעַת יַם-סוּף, שֶׁנִּטְבְּעוּ הַמִּצְרִים בַּיָּם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חֶנֶק כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְלָמַד בּקֶר מִבּקֶר, עַל-יְדֵי זֶה מָצָא [הַשָׂגָה] הַנַּ"ל בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה).
ו. מִי שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ טַעַם בַּאֲכִילָתוֹ, יֵדַע שֶׁנִּתַּק מִמֶּנּוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
ז. אֲכִילַת הַצַּדִּיקִים גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהַקָּרְבָּנוֹת וּמִזִוּוּגָן.
ח. הַדָּגִים שְׁמֵנִים בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת.
ט. מִי שֶׁכֶּלֶב נְשָׁכוֹ, בְּיָדוּעַ שֶׁרַחֲמֵי שָׁמַיִם מְסֻלָּקִין מִמֶּנּוּ, גַּם בְּיָדוּעַ שֶׁנִּכְשַׁל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת.
י. מִי שֶׁנִּזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, הוּא נִצּוֹל מֵחַיּוֹת רָעוֹת.
יא. מִי שֶׁשּׂוֹנְאָיו נִתְרוֹמְמִים, הוּא נוֹפֵל לְתַאֲוַת אֲכִילָה.
יב. עַל-יְדֵי תַּאֲוַת אֲכִילָה הוּא אוֹהֵב בֵּן אֶחָד יוֹתֵר מִשְּׁאָר בָּנָיו.
יג. לְ’כוּ לַ’חֲמוּ בְ’לַחְמִי וּ’שְׁתוּ-רָאשֵׁי-תֵבוֹת לוּלָב; "בְּיֵין" עִם הָאוֹתִיּוֹת-גִּימַטְרִיָּא רָאשֵׁי-תֵבוֹת שֶׁל אֶ’תְרוֹג הֲ’דַס עֲ’רָבָה "מָסָכְתִּי"-בְּחִינַת סֻכּוֹת. עַל-יְדֵי מִצְוַת נְטִילַת אַרְבָּעָה מִינִים וְעַל- יְדֵי סֻכָּה-אָדָם זוֹכֶה לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשִׁים, וְגַם לְחִיּוּת הַנְּשָׁמָה; עַל-יְדֵי סֻכָּה זוֹכֶה לְמַלְבּוּשִׁים, בְּחִינַת "בְּשֹוּמִי עָנָן לְבוּשׁוֹ". עַל-יְדֵי עַרְבֵי נַחַל זוֹכֶה לִשְׁתִיָּה, עַל-יְדֵי הֲדַס זוֹכֶה לְחִיּוּת הַנְּשָׁמָה וְעַל-יְדֵי לוּלָב וְאֶתְרוֹג זוֹכֶה לַאֲכִילָה, כִּי יֵשׁ בָּהֶם פְּרִי, שֶׁהֵם מִינֵי מַאֲכָל.
יד. אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בָּא עַל-יְדֵי חֹק וּמִשְׁפָּט.
טו. מַה כְּשֶׁאָדָם שׁוֹתֶה מַתְחִיל לְזַמֵּר וּלְנַגֵּן וְלא כֵן בַּאֲכִילָתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל הַבְּאֵר, וְלא אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַמָּן.
וידבר יהוה, אל-משה לאמור. נפש כי תחטא, ומעלה מעל ביהוה; וכיחש בעמיתו בפיקדון, או-בתשומת יד או בגזל, או, עשק את-עמיתו. או-מצא אבידה וכיחש בה, ונשבע על-שקר; על-אחת, מכול אשר-יעשה האדם--לחטוא בהנה. והיה, כי-יחטא ואשם--והשיב את-הגזילה אשר גזל או את-העושק אשר עשק, או את-הפיקדון אשר הופקד איתו; או את-האבידה, אשר מצא. או מכול אשר-יישבע עליו, לשקר--ושילם אותו בראשו, וחמישיתיו יוסף עליו: לאשר הוא לו ייתננו, ביום אשמתו. ואת-אשמו יביא, ליהוה, איל תמים מן-הצאן בערכך לאשם, אל-הכוהן. וכיפר עליו הכוהן לפני יהוה, ונסלח לו, על-אחת מכול אשר-יעשה, לאשמה בה.
וזאת תורת, האשם: קודש קודשים, הוא. במקום, אשר ישחטו את-העולה, ישחטו, את-האשם; ואת-דמו יזרוק על-המזבח, סביב. ואת כל-חלבו, יקריב ממנו--את, האליה, ואת-החלב, המכסה את-הקרב. ואת, שתי הכליות, ואת-החלב אשר עליהן, אשר על-הכסלים; ואת-היותרת, על-הכבד, על-הכליות, יסירנה. והקטיר אותם הכוהן המזבחה, אישה ליהוה; אשם, הוא. כל-זכר בכוהנים, יאכלנו; במקום קדוש ייאכל, קודש קודשים הוא. כחטאת, כאשם--תורה אחת, להם; הכוהן אשר יכפר-בו, לו יהיה. והכוהן--המקריב, את-עולת איש: עור העולה אשר הקריב, לכוהן לו יהיה. וכל-מנחה, אשר תיאפה בתנור, וכל-נעשה במרחשת, ועל-מחבת--לכוהן המקריב אותה, לו תהיה. וכל-מנחה בלולה-בשמן, וחרבה--לכל-בני אהרון תהיה, איש כאחיו. [ויקרא פרק ה-ז].
