שבת, י"א טבת התשפ"ה

וּבְיוֹם רִאשׁוֹן דְּחֹל הַמּוֹעֵד הָלַךְ הָאִישׁ לְהֶחָכָם, וְצִוָּה לוֹ הֶחָכָם: לִקַּח בִּגְנֵבָה כָּל הַמָּעוֹת שֶׁלָּהֶם וְלַהֲבִיאוֹ הָעִיר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְזֹל מֵהֶם מְעוֹתֵיהֶם. וְעָשָׂה כָּךְ.


אַחַר־כָּךְ הָלַךְ הֶחָכָם עִם שְׁנֵי גְּבִירִים וְאָמְרוּ לְהַקַּפִּיטָן: "תֵּן לָנוּ שְׁנֵי הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ", וְהֵשִׁיב לָהֶם: "מַה שַּׁיָּכוּת יֵשׁ לָכֶם לַנְּפָשׁוֹת הָאֵלֶּה? אֲנִי מֵהֶפְקֵר זָכִיתִי בָּהֶם!", וְסִפֵּר לָהֶם אֶת כָּל הַתְּלָאוֹת אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ. וְאָמַר: "וְלֹא זֹאת בִּלְבַד מַה שֶּׁאֲנִי מְסַפֵּר לָכֶם, אֶלָּא שֶׁכִּמְעַט לֹא הָיָה רֶגַע בְּלֹא פֶּגַע. וְאֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת כְּבָר הָיִינוּ יְכוֹלִים לְטָבְעָם בַּיָּם אוֹ לְמָכְרָם לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְכָל הַמָּעוֹת וְהַחֲפָצִים שֶׁלָּהֶם הָיוּ הַכֹּל שֶׁלָּנוּ בְּאֵין פּוֹצֶה פֶּה וּמְצַפְצֵף כְּלָל. אַךְ מַה לַּעֲשׂוֹת כִּי מַזָּלָם גָּדוֹל עַד לֵב הַשָּׁמַיִם, כִּי לֹא דַּי שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ עָשָׂה לָהֶם נֵס כָּזֶה שֶׁבְּמַזָּלָם הִגִּיעַ פִּתְאֹם הַסְּפִינָה לְפֹה, אַף גַּם זֹאת נַעֲשָׂה לָהֶם נֵס בְּתוֹךְ נֵס שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ הֵסִיר לִבִּי וְסִכֵּל אֶת דַּעְתִּי עַד שֶׁלָּקַחְתִּי אֶת אֶחָד מֵהֶם לְתוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת. וְעַכְשָׁו בְּוַדַּאי שׁוּב אֵינִי רַשַּׁאי אֲפִלּוּ לִקַּח מְעוֹתֵיהֶם, רַק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַעֲמוּ הָעֲבָדִים שֶׁלִּי, תְּנוּ לִי מָאתַיִם טָאלֶער וּקְחוּ אוֹתָם מֵעַל הַסְּפִינָה".


וְכָךְ הָיָה, שֶׁנָּתְנוּ לוֹ מִיָּד כְּמוֹ שֶׁאָמַר, וְהִצִּילוּ אוֹתָם מִיַּד הַגַּזְלָנִים, מִמָּוֶת לְחַיִּים, מִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.