א. עִקַּר הַלֵּיצָנוּת הוּא מֵחֲמַת גַּסּוּת הָרוּחַ, שֶׁהוּא גְּבַהּ־לֵב וְגָדוֹל בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, עַד שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם הֵם כְּלֹא בְּעֵינָיו וּמִתְלוֹצֵץ מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, כַּאֲשֶׁר נִמְצָא הַנֶּגַע הָרָעָה הַזֹּאת בְּכַמָּה בְּנֵי־אָדָם, שֶׁמִּתְלוֹצְצִים מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, בִּפְרָט מִירֵאִים וּכְשֵׁרִים, וּמוֹצְאִין מוּמִין וְחֶסְרוֹנוֹת בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְכָל זֶה – מֵחֲמַת גַּסּוּתוֹ, שֶׁנִּדְמֶה לוֹ, שֶׁאֵין חָכָם מִמֶּנּוּ, וְכָל הָעוֹלָם צָרִיךְ לִלְמֹד מִמֶּנּוּ וּלְהִתְנַהֵג כְּפִי חִיּוּב דַּעְתּוֹ. וְאֵלּוּ הַלֵּיצָנִים מִתְגַּבְּרִים בְּלֵיצָנוּתָם, עַד שֶׁמֲּחְלִישִׁים דַּעַת שֶׁל כַּמָּה כְּשֵׁרִים וּמַפִּילִים אוֹתָם מֵעֲבוֹדָתָם עַל־יְדֵי לֵיצָנוּתָם הָרָעָה, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְכָל זֶה בָּא מֵחֲמַת גַּסּוּתָם הָרָעָה. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַלֵּיצָנוּת תּוֹעֵבָה כְּמוֹ הַגֵּאוּת וְהַגַּבְהוּת, שֶׁנִּקְרָא גַּם כֵּן תּוֹעֵבָה, וְזֶה בְּחִינַת: אִם לַלֵּצִים – הוּא יָלִיץ, וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן, כִּי הֶפֶךְ הַלֵּיצָנוּת הוּא עֲנָוָה (הִלְכוֹת סֵפֶר־תּוֹרָה, הֲלָכָה ג’, אוֹת ג):
