א. כָּל אָדָם אֵיךְ שֶׁהוּא צָרִיךְ לִזָּהֵר עַל כָּל פָּנִים מֵחָכְמוֹת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, כִּי הַחָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם מַזִּיקִין מְאֹד מְאֹד, בִּפְרָט כְּשֶׁבָּא עַל־יְדֵי־זֶה לִידֵי מַחֲלֹקֶת, חַס וְשָׁלוֹם, מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁחוֹלֵק עַל־יְדֵי־זֶה עַל יְרֵאִים וּכְשֵׁרִים מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים בְּפֶה מָלֵא: אֶמֶת, שֶׁהוּא יְרֵא הַשֵּׁם וְטוֹב וְכָשֵׁר מִמֶּנּוּ, אֲבָל אַף־עַל־פִּי־כֵן אֵינוֹ מִתְנַהֵג כָּרָאוּי לְפִי דַּעְתּוֹ, שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא חָכָם בְּעֵינָיו, כַּמָּצוּי זֶה הַרְבֵּה בְּכַמָּה בְּחִינוֹת, וְזֶה מַזִּיק לְכָל אֶחָד יוֹתֵר מִכָּל הָעֲווֹנוֹת, כִּי מַחֲלֹקֶת וְשִׂנְאַת־חִנָּם קָשֶׁה מֵהַכֹּל, וְעַל־יְדֵי־זֶה נֶחֱרַב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וְכוּ’ וְכָל זְמַן שֶׁהָאָדָם שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מִכָּל מִינֵי מַחֲלֹקֶת עַל הָאֱמֶת וּמְבַטֵּל דַּעְתּוֹ נֶגֶד דַּעַת הַתּוֹרָה וְהַצַּדִּיקִים אֲמִתִּיִּים -יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לְעוֹלָם, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, כִּי גְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין חֵקֶר, וְהַכֹּל יוּכַל לְהִתְתַּקֵּן עַל־יְדֵי תְּמִימוּת וֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים. וְעִקַּר הַפְּגָם שֶׁל קֹרַח, שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּמַעֲלָה מְאֹד, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְנָפַל לִשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת עַל־יְדֵי שֶׁחָלַק עַל מֹשֶׁה – הַכֹּל הָיָה עַל־יְדֵי שֶׁעָמַד וְסָמַךְ עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה חָכָם בְּעֵינָיו, כִּמְרֻמָּז בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁחָרָה לוֹ וְאָמַר: לֹא דַּי שֶׁהוֹצִיאוּ אוֹתִי מִכְּלַל כְּהֻנָּה וּמַתָּנוֹת, אֶלָּא שֶׁגִּלַּח רֹאשִׁי וְעָשָׂה אוֹתִי סָכָל – מִיָּד נִתְקַנֵּא עַל מֹשֶׁה לְעַרְעֵר. מוּבָן, שֶׁעִקַּר הַקִּנְאָה הָיָה עַל־יְדֵי שֶׁהוּא רָצָה לִהְיוֹת חָכָם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו – תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ, וְהַלְוַאי הָיָה סָכָל בְּעֵינֵי עַצְמוֹ לְבַטֵּל דַּעְתּוֹ נֶגֶד מֹשֶׁה, אָז הָיָה יוֹדֵעַ, כִּי כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה עִמּוֹ מֹשֶׁה, הוּא לְטוֹבָתוֹ וְהַצְלָחָתוֹ הַנִּצְחִית, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים. הַכְּלָל – כִּי עִקַּר הַקְּדֻשָּׁה וְהַחָכְמָה הוּא לְבַטֵּל דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי נֶגֶד דַּעַת רַבּוֹ הָאֲמִתִּי, וְאָז טוֹב לוֹ (הִלְכוֹת נְטִילַת־יָדַיִם לִסְעֻדָּה, הֲלָכָה ז’, אוֹת ז):
ב. אַף־עַל־פִּי שֶׁבְּוַדַּאי צְרִיכִין לְקַיֵּם מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם, וְלָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, אֲבָל מִי שֶׁהוּא חוֹלֵק עַל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת וּמְבַזֶּה וּמְחָרֵף אוֹתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים אֵלָיו בַּחֲרָפוֹת וּבִזְיוֹנוֹת גְּדוֹלוֹת, וְרוֹצֶה לִשְׁפֹּךְ דָּמָם מַמָּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם – זֶה הוּא מִסִּטְרָא דְּהָמָן־עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: וַיִּבֶז בְּעֵינָיו וְגוֹ’, וְאָסוּר לְזַכּוֹתוֹ וּלְרַחֵם עָלָיו, וְאַדְּרַבָּא, בָּזֶה שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִין לְהַפִּיל אוֹתוֹ וּלְהַכְנִיעוֹ, בָּזֶה מְקַיְּמִין מִצְוַת אַל תְּהִי בָז וְכוּ’, כִּי עַל־יְדֵי־זֶה מִתְגַּבֵּר כֹּחַ הַצַּדִּיק, שֶׁמְּקַיֵּם זֹאת בִּשְׁלֵמוּת (הִלְכוֹת אַפּוֹתִיקִי, הֲלָכָה ה’, אוֹת י”ב):
