צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְהָאָדָם עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, כַּמְבֹאָר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (אבות פ"ה): הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְכַמּוּבָא לְעֵיל, וַאֲפִלּוּ נֶגֶד הָרַב בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עַזּוּת, שֶׁיָּעֵז פָּנָיו לְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ, וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ. וְזֶה שֶׁאֶחָד מְקֹרָב יוֹתֵר, הוּא רַק עַל־יְדֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַזּוּת יוֹתֵר, וּמֵחֲמַת זֶה מְדַבֵּר עִמּוֹ יוֹתֵר, אַךְ זֶה תָּלוּי בָּזֶה, שֶׁזֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַזּוּת לְדַבֵּר, הוּא מֵחֲמַת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְעוֹבֵד הַרְבֵּה אֶת ה’, וּמֵחֲמַת זֶה יֵשׁ לוֹ עַזּוּת לְדַבֵּר עִם הָרַב, וּמֵחֲמַת זֶה שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, עַל יְדֵי זֶה עוֹשֶׂה וְעוֹבֵד הַרְבֵּה, עַל יְדֵי שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּיוֹתֵר עַל יְדֵי שֶׁמְּדַבֵּר הַרְבֵּה עִמּוֹ, נִמְצָא שֶׁזֶּה תָּלוּי בָּזֶה. וְכֵן יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים בָּעוֹלָם שֶׁהֵם תְּלוּיִים זֶה בָּזֶה, וְאֵין יוֹדְעִין מֵהֵיכָן הַהַתְחָלָה, כִּי כָּל אֶחָד מַתְחִיל מֵחֲבֵרוֹ, כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה כַּנַּ"ל:
