שבת, י"א טבת התשפ"ה

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָד שֶׁאָמַר לוֹ, שֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי לִלְמֹד מֵחֲמַת שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, אָמַר: שֶׁאַף־עַל־ פִּי־כֵן רָאוּי לוֹ לַחֲטֹף אֵיזֶה זְמַן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם. וְאָמַר, שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לא), שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם: קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה, קֶבַע הוּא לְשׁוֹן גְּזֵלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כב): וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ; הַיְנוּ שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם, אִם גָּזַל מִן הַזְּמַן שֶׁהוּא טָרוּד בַּעֲסָקָיו, אִם גָּזַלְתָּ מֵהֶן עִתִּים לַתּוֹרָה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לַחֲטֹף וְלִגְזֹל עִתִּים לַתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַטִּרְדָּא וְהָעֵסֶק: