צְרִיכִין לְהוֹדִיעַ לְהַטּוֹב הַכָּבוּשׁ אֵצֶל כָּל אֶחָד, בַּמָּקוֹם שֶׁכָּבוּשׁ, אֶת שְׁמוֹ דַּיְקָא, הַיְנוּ לְהַזְכִּירוֹ הֵיטֵב שֶׁשְּׁמוֹ כָּלוּל בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ. כִּי כָּל זְמַן שֶׁזּוֹכֵר הֵיטֵב שְׁמוֹ עֲדַיִן אֲזַי בְּקַל יְכוֹלִין לְהוֹצִיאוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנָּפַל לְשָׁם.
וְעִקַּר הַשִּׁכְחָה, מַה שֶּׁלִּפְעָמִים הַטּוֹב נִכְבָּשׁ וְנִתְעַלֵּם כָּל כָּךְ עַד שֶׁשּׁוֹכֵחַ לְגַמְרֵי אֶת מַעֲלָתוֹ, הוּא מַה שֶּׁשּׁוֹכֵחַ אֶת שְׁמוֹ. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁהַמֵּת שׁוֹכֵחַ אֶת שְׁמוֹ כְּשֶׁאֵינוֹ אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת.
כִּי עִקָּר הוּא הַשֵּׁם שֶׁשָּׁרְשׁוֹ שֵׁם ה’. וְצָרִיךְ לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם שֶׁשֵּׁם יִשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לוֹ מִמֶּנּוּ הִתְפָּאֲרוּת פְּרָטִי אַף אִם הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא. וּמִי שֶׁמַּזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה בְּכָל פַּעַם, בְּקַל יוּכַל לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵין הַטּוֹב שׁוֹכֵחַ מַעֲלָתוֹ לְגַמְרֵי, מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֵר עֲדַיִן שֶׁשְּׁמוֹ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ רַק בִּשְׁבִילֵנוּ וְכוּ’. (הִלְכוֹת סִימָן בְּהֵמָה וְחַיָּה הֲלָכָה ד’ אוֹת י"ד)