עִנְיַן מַה שֶּׁעִקַּר שְׁלֵמוּת אֱמוּנַת חֲכָמִים הוּא לְהִתְחַזֵּק כָּל כָּךְ עַד שֶׁיַּאֲמִין גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי בְּגֹדֶל כֹּחַ צִדְקָתָם שֶׁל הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת יַעֲלוּ גַּם אוֹתוֹ מַעְלָה מַעְלָה, וּלְעֵת עַתָּה גַּם הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ שֶׁמִּתְקָרֵב אֲלֵיהֶם וּמַאֲמִין בָּהֶם הוּא טוֹב וְיָקָר מְאֹד. וְעִקַּר הָאֱמוּנָה הוּא בַּמֶּה שֶּׁאֵין מְבִינִים בַּשֵּׂכֶל כַּיָּדוּעַ, וּכְמוֹ כֵן גַּם בְּעִנְיַן זֶה, אַף־עַל־פִּי שֶׁלְּפִי שִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ הוּא רָחוֹק עֲדַיִן מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה כִּי בְּוַדַּאי גַּם מְעַט נְקֻדּוֹתָיו הַטּוֹבִים יְקָרִים מְאֹד בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. [עַיֵּן אֱמוּנָה אוֹת קנ"ה]
