לִפְעָמִים נוֹפֵל הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּשׁוּם דָּבָר, כְּאִלּוּ אֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב כְּלָל. אֲזַי צָרִיךְ גַּם כֵּן לַהֲפֹךְ הַדָּבָר וּלְהַתְחִיל מִצַּד הַשֵּׁנִי כַּנַּ"ל וְלַחֲשֹׁב בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ: אִם כֵּן כְּפִי דַּעְתִּי אֲנִי כֻּלִּי רַע לְגַמְרֵי וְאֵין בִּי שׁוּם טוֹב כְּלָל, וְאָז דַּיְקָא מַתְחִיל לְהַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ עֲדַיִן, כִּי כְּנֶגֶד הַגָּרוּעַ וְהָרָע לְגַמְרֵי בְּוַדַּאי יִמְצָא בְּעַצְמוֹ גַּם בְּעֹצֶם גְּרִיעוּתוֹ כַּמָּה וְכַמָּה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת וְעַל־יְדֵי־זֶה יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ.
וְכֵן הוּא גַּם כֵּן לְגַבֵּי חֲבֵרוֹ, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת וְלִמְצֹא הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בַּחֲבֵרוֹ, בְּחִינַת וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים. (שָׁם אוֹת ו’, עַיֵּן שָׁלוֹם אוֹת כ"ו)
