כְּשֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לַעֲלוֹת מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְרִידָה קֹדֶם הָעֲלִיָּה, כִּי הַיְרִידָה הִיא תַּכְלִית הָעֲלִיָּה.
וּמִזֶּה יָכוֹל כָּל אָדָם לְהָבִין כַּמָּה הוּא צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וְלֹא יִפֹּל לְעוֹלָם בְּדַעְתּוֹ מִכָּל הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. כִּי אִם יִתְאַמֵּץ וְיִתְחַזֵּק לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה בְּשׁוּם אֹפֶן שֶׁבָּעוֹלָם אֲפִלּוּ אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה, יִזְכֶּה לְבַסּוֹף שֶׁיִּתְהַפְּכוּ כָּל הַיְרִידוֹת לַעֲלִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי הַיְרִידָה הִיא תַּכְלִית הָעֲלִיָּה.
וְיֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה לְדַבֵּר, כִּי כָּל אֶחָד שֶׁנָּפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, נִדְמֶה לוֹ שֶׁעָלָיו אֵינָם נֶאֱמָרִים דְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי נִדְמֶה לוֹ שֶׁעָלָיו אֵינָם נֶאֱמָרִים, ‘רַק לִגְדוֹלִים בְּמַעֲלָה הָעוֹלִים בְּכָל פַּעַם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא’, אֲבָל בֶּאֱמֶת תֵּדַע וְתַאֲמִין, כִּי כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ נֶאֱמָרִים גַּם עַל הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים וְהַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ טוֹב לַכֹּל תָּמִיד. (שָׁם כ"ב)
