שַׁיָּךְ לְהַתּוֹרָה: קַשְׁיָא רָאשֵׁי־תֵבוֹת "שְׁ’מַע יְ’הֹוָה ק’וֹלִי אֶ’קְרָא" (תְּהִלִּים כז) (בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן מ"ו), קֹדֶם תֵּבַת: וְעַל־כָּל־פָּנִים הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ שֶׁזֶּה יְשׁוּעָתוֹ. שֶׁנִּרְאֶה לִי שֶׁחָסֵר שָׁם.
וְהָעִקָּר: כִּי הַצְּעָקָה בְּלִבּוֹ בְּעַצְמָהּ הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁבָּאִים עָלָיו כְּפִירוֹת גְּדוֹלוֹת וְקֻשְׁיוֹת, עִם כָּל זֶה, מֵאַחַר שֶׁצּוֹעֵק עַל־כָּל־פָּנִים בְּלִבּוֹ, בְּוַדַּאי עֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ נִיצוֹץ וּנְקֻדָּה מֵהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה. כִּי אִם ח"ו, לֹא הָיָה בּוֹ עוֹד שׁוּם נְקֻדָּה מֵהָאֱמוּנָה, כְּלָל לֹא הָיָה צוֹעֵק כְּלָל. נִמְצָא שֶׁהַצְּעָקָה בְּעַצְמָהּ הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה וְהָבֵן זֶה.
וְגַם עַל־יְדֵי הַצְּעָקָה זוֹכִין לֶאֱמוּנָה, הַיְנוּ שֶׁהַצְּעָקָה בְּעַצְמָהּ הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה כַּנַּ"ל, רַק שֶׁהָאֱמוּנָה הוּא בְּקַטְנוּת גָּדוֹל. וְעַל־יְדֵי הַצְּעָקָה בְּעַצְמָהּ, יָכוֹל לִזְכּוֹת לֶאֱמוּנָה, הַיְנוּ לְהַעֲלוֹת וּלְגַדֵּל אֶת הָאֱמוּנָה, עַד שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ הַקֻּשְׁיוֹת מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ זוֹכֶה לָזֶה עֲדַיִן, אַף־עַל־פִּי־כֵן הַצְּעָקָה בְּעַצְמָהּ טוֹב מְאֹד. וכנ"ל.
