הוֹכִיחַ אֶת אֶחָד עַל הַתְמָדַת הַלִּמּוּד, וְאָמַר לוֹ: מַדּוּעַ לֹא תִּלְמַד? מַה תַּפְסִיד בָּזֶה הֲלֹא תְּקַבֵּל עוֹלָם הַבָּא עַל הַלִּמּוּד?!
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, כְּשֶׁהַתּוֹרָה מַרְאָה אַהֲבָה לְאֶחָד, אָז אֵין רוֹצֶה כְּלָל עוֹלָם הַבָּא, רַק שֶׁרוֹצֶה אֶת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ. וַהֲלֹא גַּם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לוֹמֵד (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (עֲבוֹדָה זָרָה ג:) סֵדֶר הַיּוֹם שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְכוּ’). וּבַדּוֹרוֹת הַלָּלוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים נָפַל לִמּוּד הַתּוֹרָה מְאֹד.
וְדַע, שֶׁהַגְּדוֹלִים שֶׁהָיוּ בַּדּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֵינוּ, דְּהַיְנוּ הָרַבָּנִים הַגְּדוֹלִים שֶׁהָיוּ אָז, לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שׁוּם כַּוָּנוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מוֹפְתִים רַק עַל־יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי עַל־יְדֵי־זֶה – כְּשֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵיזֶה דִּבּוּר נִתְקַיֵּם כָּךְ.
