מִקֹּדֶם סִפֵּר: שֶׁבִּימֵי בַּחֲרוּתוֹ, הָיָה לוֹ פַּחַד גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד מִן הַמִּיתָה. וְהָיָה מִתְפַּחֵד וּמִתְיָרֵא הַרְבֵּה מְאֹד מִן הַמִּיתָה. וְאָז הָיָה מְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּמוּת עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וְהָלַךְ בָּזֶה זְמַן רַב, וְאֵינוֹ זוֹכֵר כַּמָּה, אֲבָל זֶה הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה זְמַן גָּדוֹל, אֶפְשָׁר שָׁנָה שֶׁהָלַךְ בָּזֶה וּבִקֵּשׁ תָּמִיד עַל זֶה. וְלֹא הָיְתָה שִׂיחָה וּתְפִלָּה שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ עַל־זֶה שֶׁיִּסְתַּלֵּק עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וּמִגֹּדֶל פַּחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ אָז מֵהַמִּיתָה כַּנַּ"ל, הָיָה זֶה בְּעַצְמוֹ אֶצְלוֹ מְסִירַת נֶפֶשׁ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם מַמָּשׁ מַה שֶּׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל זֶה. כִּי הָיָה פַּחְדּוֹ גָּדוֹל מְאֹד אָז מִזֶּה.
וּמֵהַנַּ"ל הֵבַנְתִּי, שֶׁאוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל הָאָדָם וְהוּא מְשֻׁקָּע בּוֹ, אוֹתוֹ הַדָּבָר דַּוְקָא הוּא צָרִיךְ לְשַׁבֵּר בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי זֶה עִקַּר עֲבוֹדָתוֹ (עַיֵּן בְּרָכוֹת נד.). וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (דְּבָרִים ו): "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – ‘יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁחָבִיב עָלָיו’ וְכוּ’ (מָמוֹנוֹ מִגּוּפוֹ בְּרָכוֹת סא:) וְהָבֵן:
