שבת, י"א טבת התשפ"ה

אָמַר, לִכְנֹס אֶצְלִי וּלְהִתְקָרֵב אֵלַי הוּא דָּבָר קָשֶׁה מְאֹד, וַאֲפִלּוּ בָּנַי עַצְמָם. וְכִי יֵשׁ יוֹתֵר מְקֹרָב מִבָּנִים, אֲפִלּוּ הֵם כָּל אֵימַת שֶׁרוֹצִים לִכְנֹס אֶצְלִי, יֵשׁ עַל זֶה כַּמָּה בִּלְבּוּלִים וּמַחֲשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת וְכַיּוֹצֵא. וְהָעִקָּר בִּשְׁעַת הַהַתְחָלָה. וְכָל זְמַן שֶׁנִּקְרָא הַתְחָלָה אָז הוּא קָשֶׁה מְאֹד לְהִתְקָרֵב, וְגַם אַחַר־כָּךְ נַעֲשֶׂה מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה, אַךְ בַּהַתְחָלָה כָּל זְמַן שֶׁנִּקְרָא הַתְחָלָה הוּא דָּבָר נִמְנָע וְקָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד לִכְנֹס וּלְהִתְקָרֵב: