פַּעַם אַחַת הָיוּ מְדַבְּרִים לְפָנָיו בְּעִנְיַן גַּדְלוּת. עָנָה וְאָמַר: מָה אַתֶּם צְרִיכִין לְדַבֵּר מִגַּדְלוּת, הֲלֹא אֲנִי אֵין לִי גַּדְלוּת (כְּלוֹמַר וְאַתֶּם אֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּכֶם שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם אֵיזֶה גַּדְלוּת, מֵאַחַר שֶׁאֲפִלּוּ אֲנִי אֵין לִי גַּדְלוּת), כִּי כְּבָר הִתְפָּאֵר עַצְמוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל בָּזֶה שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ גַּדְלוּת, שֶׁזֶּה עִקַּר תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הָעֲנָוָה, כְּמוֹ בְּחִינַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁכָּתַב עַל עַצְמוֹ: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" (במדבר י"ב), וְכַמּוּבָא בַּגְּמָרָא שֶׁאָמַר רַב יוֹסֵף: "אַל תִּתְנֵי עֲנָוָה דְּאִיכָּא אֲנָא" (סוטה מט:):
